הרכבת לאינטרנט תצא מרציף 2
כבר חצי שנה שלתושבים בקשמיר ההודית אין חיבור לרשת, אחרי שהודו ניתקה להם את הטלפונים והאינטרנט מחשש למהומות. כדי להירשם לקורס או להגיש טופס למלגה, סטודנטים יוצאים למסע מפרך של רכבות, טרמפים והליכה בשלג כדי להגיע אל נווה המדבר הקיברנטי: בתי הקפה-אינטרנט של העיירה בניהל
הרכבת היוצאת אל בניהל, נווה המדבר הקיברנטי של חבל קשמיר בהודו, עמוסה מדי יום באנשים הנוסעים שעות רק כדי להשיג חיבור לאינטרנט. לתושבי הצד ההודי של החבל שעליו רבות הודו ופקיסטן אין גישה לרשת כבר חמישה חודשים, מאז שהחל המבצע הביטחוני של ממשלת הודו שם, עם ההכרזה על ביטול מעמדה המיוחד של מדינת ג'אמו וקשמיר.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
בעיירה בניהל, השוכנת בהרים, גרים פחות מ-4,000 תושבים ויש בה שישה בתי קפה-אינטרנט. כעת, כאשר להמונים בחבל אין דרך אחרת להתחבר לרשת, בתי העסק האלה יודעים תקופה של פריחה.
"המהירות איטית מאוד", מודה אירפאן, המנהל של אחד מבתי הקפה-אינטרנט. כאן הלקוחות משלמים 3,000 רופי (כ-40 דולר) לשעה כדי לחבר את המחשבים הניידים שלהם לאינטרנט הזוחל. "רבים מתושבי קשמיר, בעיקר סטודנטים ומומחים למס הכנסה, באים לכאן בכל יום", מספר אירפאן.
בתחילת אוגוסט של השנה שעברה הודיעה ממשלת הודו בצעד מפתיע כי היא מבטלת את מעמדה האוטונומי-למחצה של מדינת המחוז ג'אמו וקשמיר. מחשש להתפרעויות של מוסלמים, הרואים בכך צעד בירוקרטי שמטרתו לאפשר להודו לחולל שינוי דמוגרפי לטובת ההינדים בחבל ולהפחית את יתרונם המספרי בו, שלחה הממשלה ההודית כוחות גדולים לצדו ההודי של החבל, אזור שבו מוצבים גם כך זה שנים כוחות צבא גדולים.
באותם ימים ניתקה ממשלת הודו אמצעי תקשורת בקשמיר. בזמן שעבר מאז היא החלה לאפשר מחדש לקיים שיחות טלפון ולשלוח הודעות טקסט – עם מגבלות משמעותיות – אבל האינטרנט עדיין לא חזר לפעול.
העובדה שהמוני תושבים אינם יכולים כעת להתחבר לרשת גרמה נזק קשה לכלכלה, ורבים אינם יכולים לשלם את חשבונות החשמל, להגיש טפסים או לשלוח הודעות לבני משפחה מחוץ לחבל. חלק מתושבי קשמיר נוסעים במיוחד לניו דלהי או לעיר ג'אמו – נסיעה בת שמונה שעות מבירת החבל סרינגר – כדי להתחבר לאינטרנט.
טרק של 10 קילומטר
בניהל, השוכנת במרחק של שעתיים נסיעה ברכבת מסרינגר, היא העיירה הקרובה ביותר שבה יש חיבור לאינטרנט. כדי להגיע לשם באחד מימיו האחרונים של דצמבר נאלצו הסטודנטים בהאט מוסדיק ריאז ואקיל מוחתאר להיאבק על מקומם ברכבת לאוונטיפורה, עיירה השוכנת כ-100 קילומטרים מדרום לסרינגר, בעמק קשמיר.
"ניסיתי להתחבר לאינטרנט בדוכן של הממשלה שהוקם במחוז שלי אבל באתי יומיים, בכל פעם חיכיתי שעתיים, ובאף אחת מהפעמים לא הגיע תורי", מספר ריאז בן ה-19 בעודו ממתין לרכבת. הוא רצה להירשם למבחנים כדי להתקבל לקורס רפואי.
מוחתאר בן ה-25 השלים לאחרונה תואר בחינוך ורצה להגיש באינטרנט בקשה למלגות. "זה חתיכת מטרד לנסוע מרחק גדול כל כך רק כדי לשלוח טופס באינטרנט", הוא אומר.
שני הסטודנטים נסעו שעתיים ברכבת אחת ואז היה עליהם להחליף לרכבת אחרת, שהנסיעה בה נמשכת שעה וחצי – ונעשית בעמידה. אחר כך חיכו בשלג לאוטובוס שייקח אותם בקו העמוס מתחנת הרכבת לעיירה בניהל ולבתי הקפה-אינטרנט הנכספים שלה.
ריאז הצליח להשלים את המשימה שלו, אבל כשהשניים חזרו לתחנת הרכבת כדי לצאת למסע הארוך הביתה הם גילו שהרכבת האחרונה בוטלה בגלל השלג על המסילה. שום מונית לא הסכימה לקחת אותם. אחרי כמה שעות נתקלו סוף סוף בנהג משאית שעשה את דרכו לעמק קשמיר והציע להם טרמפ, והם הצטרפו אליו, אבל גם המשאית נתקעה בשלג – והשניים נאלצו לישון בה במהלך הלילה.
ביום שלאחר מכן נותרה התנועה משותקת, והסטודנטים נאלצו לצעוד עשרה קילומטרים, שבהם חלפו על פני מכוניות ומשאיות, כדי להגיע בחזרה לתחנת הרכבת של בניהל. שם הם חיכו עוד שבע שעות כדי לעלות על הרכבת היחידה שיצאה מהתחנה באותו יום.
ריאז הסיק את המסקנות הנדרשות. הטרק שאליו יצא כדי להגיש את הטופס, הוא אומר, התברר כמסע שלא ייאמן: "משהו שאמור לקחת לי חצי שעה בבית לקח לי יומיים מפרכים. בחיים לא אעשה את זה שוב".
לפנייה לכתב/ת 
