אנחנו לא מדינת הלכה, אלא מקלט מאנטישמיות
מדינת ישראל קמה כדי לאפשר מקום בטוח לנרדפים. ההתבטאות מעוררת החלחלה של הרב הראשי מזכירה מה צריך לעשות עם הרבנות
גם אצלי עלה לחץ הדם כששמעתי את דבריו המזעזעים של הרב הראשי יצחק יוסף על העולים מברה"מ לשעבר. התחושה הראשונה הייתה שיש להדיח מיד עובד ציבור שמתבטא בצורה כזאת. אחר כך חשבתי שבכלל צריך לחסל את מוסד הרבנות הראשית שיוסף עומד בראשו. אבל ככל שחשבתי על כך יותר, הגעתי למסקנה שהבעיה האמיתית נמצאת במקום הרבה יותר עמוק: המתח הבלתי פתור בין השאיפה לייצר מדינה ישראלית נאורה לבין אלו שמעוניינים לתת לדת לנהל אותנו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
העולים שכה מעצבנים את הרב עלו לישראל מכוח חוק השבות שחוקק ב-1950, סמוך להקמת המדינה, ועודכן בהמשך (סעיף הנכד). באותה עת היה ברור לכולם מה הקשר בין מדינת ישראל ליהדות העולם. המדינה נתפסה כמקלט לכל מי שנרדף בשל יהדותו ולא כמדינת הלכה הנשלטת על ידי הדת ונציגיה הרבניים. חוק השבות מבטא בדיוק את התפיסה הזו: הוא מתעלם מחוקי ההלכה ומאפשר מקלט בטוח לכל מי שנולד גם לאב או לסב יהודי.
אבל גם חוק השבות הושג כפשרה עם הדתיים ומכאן גם הבעיות שהוא יוצר. אם היו מבקשים מהחלוצים הציונים לחוקק חוק כזה הם מן הסתם היו מנסחים אותו כך שיאפשר ליהודי העולם להפוך ל"עבריים" – כך הם קראו לעצמם כדי להתבדל מיהודי הגולה.
במונחים של אחרי קום המדינה, היינו מן הסתם מדברים על הפיכתם של יהודים לישראלים. זו הייתה מטרתו המקורית של חוק השבות לפני שהיא עוותה על ידי צורכי הפוליטיקה של דוד בן גוריון, אותם צרכים שאילצו אותו להסכין לקיום הרבנות הראשית או לאשר פטור משירות צבאי לבחורי ישיבה.
הרב יצחק יוסף(Photo: Moti Kimchi)
הבעיה השנייה חמורה בהרבה: למעשה, מי שקיבל את האזרחות לפי חוק השבות עדיין כפוף לחוקי ההלכה ששולטים בנו, בעיקר בכל הקשור בנישואין, גירושין וקבורה. מכאן גם האבסורד שלפיו עולים שקיבלו על עצמם את הישראליות וחיים איתנו עדיין מוצאים את עצמם כאזרחים סוג ב'.
יש מי שמנסה לפתור את הבעיה על ידי הגמשת תהליך הגיור אך זהו פתרון מעוות. מי שהפך לישראלי מכוח חוק השבות סיים את התהליך כשקיבל את תעודת הזהות. לא ייתכן שחלק מהם יצטרכו לעבור עוד תהליך כדי לממש באופן מלא את זכויותיהם, בעיקר כשמדובר בתהליך שכולו שטיפת מח דתית ובמהלכו צריכים המועמד ובני משפחתו להתחזות לדתיים.
הפתרון צריך להיות הפוך: הפיכת הרבנות וחברה קדישא לגופים וולונטריים ששולטים רק במי שמעוניין לקבל את שלטונם, והפיכת כל תחום הנישואין, הגירושין והקבורה לתחומים אזרחיים.
כשכולם - או לפחות כל החילוניים - יירשמו באופן אזרחי לנישואין, ואם צריך גם לגירושין, לא תהיה שום אפליה מובנית כלפי העולים שלא מתאימים להגדרות ההלכה. אחר כך כל אחד יחליט מהו אופי הטקס שהוא רוצה לערוך ואם רב צריך להיות נוכח בו. נושא הקבורה האזרחית כבר הוסדר בחוק. עכשיו נותר רק לעודד את הרשויות המקומיות לתעדף בתי קברות אזרחיים על דתיים.
חילונים רבים כבר הבינו שהמצב האבסורדי שבמסגרתו הם תלויים במוסדות דתיים, בשרי חינוך דתיים שמקדמים הדתה בבתי הספר, או בשרי תחבורה דתיים שמונעים תחבורה ציבורית בשבת - אינו סביר. ההתבטאות של הרב הראשי מזכירה לנו שוב שהגיע הזמן שנשתחרר שחרור מלא מעולם של אלו – ואם זה לא אפשרי ברמת המדינה, נמצא לנו את האזורים האוטונומיים שבהן נוכל לחיות חיים חילוניים שפויים.
במקומות האלו, גם העולים החדשים וגם אזרחי ישראל הלא יהודיים יוכלו לחוש אזרחים שווי זכויות, מבלי שתיפגם מטרתה החשובה של מדינת ישראל לשמש מקלט ליהודי העולם הנרדפים בשל יהדותם.
- ד"ר רם פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני ומחבר הספר "הדרך החילונית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר רם פרומן
צילום: יונתן בלום
מומלצים
