הישראלים שעדיין אבודים

עשרות שנים חלפו מאז ספגו משפחות ילדי הנעלמים וילדי תימן את הבוז והניכור. המדינה שינתה פניה, צמחה והתבגרה, אבל קלקול הבסיס החברתי נשאר

שרי מקובר-בליקובפורסם: 14.01.20 , 12:03

ילדי עולים מתימן במעברת ראש העין(צילום: טדי בראונר לע"מ )

"ארץ הילדים האבודים", הסרט המטלטל ששודר בתוכנית התחקירים "זמן אמת" בכאן 11, הביא את סיפורם של שישה ילדים שנעלמו מבתיהם בגוש דן בראשית שנות ה-80 בסמיכות מדאיגה לאזור ולנסיבות רצח נאוה אלימלך. מדובר באחד המסמכים המבעיתים שנראו על המסך לאחרונה, ולא רק בשל ההבנה מה עבר על הילדים הללו אם אכן נפלו לידי פסיכופט סדרתי, אלא בעיקר בשל העובדה שהמשטרה לא טרחה לקשר בין המקרים ומעולם לא הצליחה לפענח אותם.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

גם ממרחק 40 שנה קשה לפספס את היהירות והזלזול שהפגינו החוקרים כלפי המשפחות האומללות, ואת התירוצים שהמציאו לכל מקרה. שי בנימין נמצא שרוף במכולה? הילד החליט להתאבד. ישראל סופר נעלם מחצר המשחקים? מתיחה לא מצחיקה. רחל אלבלדס יצאה מהעבודה, השאירה את התיק עם המשכורת ומעולם לא חזרה? ברחה עם חבר ערבי לשטחים.

באותה תקופה נחטף אורון ירדן ז"ל מביתו בסביון. מדינה שלמה עקבה בזעזוע אחרי הפרשה, ואפילו ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, קרא לחוטף להשיב את הילד להוריו. אבל המשפחות של ששת הילדים הנעלמים לא גרו בשכונה מבוססת. הן היו קשות יום, מהשכבות המוחלשות, השקופות. אולי לכן הרשויות הרשו לעצמן לנהוג באטימות, לגרש את האמהות האומללות מתחנת המשטרה ולזלזל בדמעותיהן.

גם הורי הפעוטות שנעלמו בפרשת ילדי תימן נתקלו ביחס דומה, מתנשא ומבזה. גם אז טיפלו באסונם בגסות וביהירות. רופאים, אחיות, שוטרים ופקידי ממשלה ניערו את המשפחות השבורות כזבובים טורדנים. קל היה להתעלם מהאנשים הפשוטים, תושבי שכונות המצוקה, אלו שאין להם קול, גב, מעמד או נציגות פוליטית.

היום לא יחטפו תינוקות מבתי חולים בקלות כזו, וכשילד ייעלם פתאום כל המשטרה תעמוד על הרגליים גם אם ההורים שלו גרים באוהל. היום התקשורת זמינה יותר, גם הארגונים והרשתות החברתיות. ועדיין, טעות לחשוב שמדובר באפיזודות עבר. הגישה היהירה המפלה אוכלוסיות חלשות והיחס האטום למצוקתן נוכחים, ועוד איך. רק הדרכים התאימו עצמן לרוח הזמן והפכו אלגנטיות ומתוחכמות יותר.

משפחות קשות-יום משלמות היום ראשונות את מחיר הקיצוצים וילדיהן הרעבים מופקרים לחסדי מתנדבים ועמותות, נחלשים ומתים יותר בפריפריה הסובלת מהיעדר שירותי בריאות זמינים לעומת ילדי המרכז. קשישים עריריים נשלחים ראשונים למסדרון, ואם אין להם גב או מלווה צמוד המתמחים יתרגלו עליהם ניתוחים וטיפולים פולשניים. גם היום הרשויות לא אוכפות את חוקי הנגישות ואת החובה לקלוט בעלי מוגבלויות לעבודה. המובטלים נשלחים לעבודות דחק בתנאים גסים ומשפילים, ערבים ביישובים חלשים מופקרים לאלימות, ובנות ונשים באותם המקומות נתקלות ביחס אטום וטיפול רשלני במקרים של רצח על רקע כבוד המשפחה.

הפגיעה בשכבות מוחלשות קיימת גם היום באופן מובנה, עמוק, חולה, בכל המערכות. בעקיפין – נכים שמודרים ממקומות עבודה ואמהות חד-הוריות שמודרות מתפקידי ניהול. בגלוי – הנערים והנערות בסיכון שמקצצים להם בתקציבים, קורבנות הסחר בנשים שלא משיגות הגנה, ועוד רבים אחרים שנדחקים לשרשרת המזון ברשויות השונות רק מפני שצמחו, לרוע מזלם, בחצר האחורית.

עשרות שנים חלפו מאז ספגו משפחות ילדי הנעלמים וילדי תימן את הבוז והניכור. המדינה שינתה פניה, צמחה והתבגרה, אבל קלקול הבסיס החברתי ההוא לא הלך לשום מקום. הוא כאן כדי להישאר. המסגרת נותרה על כנה, רק הפרטים השתנו.