למה אני ממשיך עם הרעל הזה
אפרופו העיצוב החדש של חפיסות הסיגריות, למה שכבר לא יעצבו קופסה בצורה של ארון מתים שעליה כתוב תנצב"ה ויחסכו מאיתנו את האזהרות המפחידות?
אם אתם מעשנים כמוני, בטח שמתם לב שכל סוגי הסיגריות נמכרים כעת באריזה כהה, בצבע הריאות שלנו, המרלבורו כבר לא אדום, והגמל ברח מהקאמל. אין לי מושג מי החליט על השחור הזה, אם כי אין ספק ששחור מרזה, וזה בעיקר מבלבל את המוכרים שצריכים לפשפש שעה ולנבור בערימה השחורה עד שהם שולפים את הסיגריות שלך.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
שחור כמו המוות, ולמה שכבר לא יעצבו חפיסה בצורה של ארון מתים שעליה כתוב תנצב"ה ויחסכו מאיתנו את כל האזהרות המפחידות שרשומות על הקופסה: "סיגריות גורמת לשבץ מוחי ולהתקף לב", "סיגריות גורמות לאימפוטנציה", "סיגריות גורמות למוות טרם עת", ואני מקפיד לרכוש רק את החפיסות שכתוב עליהן "סיגריות גורמות נזק לעובר", כי אם יש דבר אחר שאני בטוח בו זה שאני לא בהיריון.
אני מעשן כבד כבר 50 שנה, ואני יודע כמה זה קשה להפסיק לעשן כי אני מפסיק לעשן כל יום. אני גם לא ממש נהנה מזה יותר, וזה קצת כמו לשכב עם מישהי שאתה כבר לא אוהב.
אז למה אנחנו ממשיכים עם הרעל הזה? באוטוביוגרפיה של גבריאל גרסיה מרקס, "חיים", הוא מסביר את זה יפה: הסיגריה היא החברה הכי טובה שהייתה לך אי פעם. גם ברגעים של משבר, רגעים של דיכאון וחרדה, בהם הרגשתי מדוכא ובודד בעולם, הסיגריה תמיד חיכתה לי וניחמה אותי, ולא נטשה אותי לרגע.
לפני שנים רבות, כשהסיגריות היו נפוצות ולא נחשבו מסוכנות, כתב אוסקר וויילד את המחזה "חשיבותה של רצינות", ובו, כשמישהו אומר לאם של המחוזרת שהמחזר הבטלן של בתה מעשן, היא אומרת: "נו, זה טוב שלגבר יש איזה עיסוק!".
כמי ששהה שנים בניו יורק בתקופה שבה נאסר העישון כמעט בכל מקום, אני זוכר איך בלילות קפואים הייתי יוצא ממסעדות אל השלג ומצית סיגריה ביד רועדת מקור, והנחמה היחידה שלי הייתה שאני לא לבד. לידי עמדו עוד מצורעים מכורים כמוני, שהחברה דחתה אותם, והעלו ענני עשן אל השמיים שלא ריחמו עלינו. וכמו שיש הומלסים בעיר ההבלים, כך יש בה גם סמוקלסים שלא נגמלים.
מסקרים שנערכו בישראל עולה שיש יותר ממיליון ומשהו מעשנים, ובטח זה לא מספר סופי כי בזמן הסקר בטח רבים התחבאו באיזה מקום להפסקת עישון. אחד מכל חמישה ישראלים מעשן, ובתור הישראלי החמישי והמקולל, לא די בכך שאני מכור לסם המושמץ ביותר בעידן המודרני, אני מזיק גם לאנשים אחרים שלא מעשנים. וכשהם נחשפים לעשן שאני פולט הם "מעשנים פסיביים", ואני מתנצל, אבל מה בקשר לזה שאני נחשף מבוקר עד ערב לסטטוסים המטומטמים שלכם בפייסבוק שמזהמים לי את התודעה ולצעקות האידיוטיות שלכם במקומות ציבוריים בנייד? האם זה הופך אותי לאידיוט פסיבי?
לפני כחצי שנה, אחרי חודשים שבהם הצלחתי להפסיק לעשן, טסתי לחו"ל, ובנתב"ג הקפדתי להיכנס, כמו תמיד, לחדר הקטן והשקוף, כמו התא של אייכמן, והשתעלתי איתם קצת לזכר הימים ההם, בכלוב המעשנים.
כי אתם - הדחויים, הפליטים, הזרים והמגורשים - תהיו תמיד האחים שלי, ולכן – אחרי שיצאתי מהכלוב קניתי פאקט אדום בדיוטי-פרי וחזרתי לעשן.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
