בואו נדבר על האובססיה החרד"לית ללהט"ב
איש מהם כנראה לא ידבר כך על אוכלי חזיר ומחללי שבת, אבל 3 תהליכים גרמו לפלג קטן וקולני בציונות הדתית להקצין את התבטאויותיו לגבי הקהילה
לא סביר שההתבטאויות של שר החינוך רפי פרץ על להט"בים ב"ידיעות אחרונות" הגיעו במקרה, וייתכן שלחשו לו – ולא בפעם הראשונה – שהדבר יסייע לו לקושש קולות. אבל שוב הוא זכה לתוצאה ההפוכה: הציבור לא מקבל אמירות שכאלה. פרץ ספג גינויים מקיר לקיר, כולל מעובדי המערכת שעליה הוא אמון. זו הייתה עצת אחיתופל, והשאלה למה יעצו לו אותה מלכתחילה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
עד לפני כעשור העדיפו רבים במגזר הדתי לטאטא את התופעה אל מתחת לשטיח. חלק טענו שאין להט"בים בקרבם. חלק הבינו שיש בעיה, אבל לא ידעו איך לפתור אותה ומיאנו לעסוק בה. הלהט"בים היו תופעת שוליים מבחינתם, לא שונה מ"תופעות" כגון היהדות הרפורמית או נשות הכותל. הרוב הימני בציונות הדתית ראה בקהילה משהו שמקומו במרצ. רחוק מהעין ומהלב. צעיר שסיפר שהוא נמשך לגברים לרוב נשלח ל"טיפול" המרה בארגונים שהציעו את השירות הנורא הזה. אלא ששלושה תהליכים שהבשילו בעשור האחרון הביאו לשינוי המצב.
הראשון בא לידי ביטוי בכך שהקהילה הגדילה מאוד את פעילותה ונראותה הציבורית. לא עוד ייקראו "סוטים" בטלוויזיה, שנתמלאה בדמויות ובייצוג גובר של להט"בים. לא עוד הומוסקסואלים בעלי דימוי נשי בלבד, אלא קהילה מגוונת וגדולה, שמפיקה מצעד גאווה המוציא מאות אלפים לרחובות ומושך עשרות אלפי תיירים מדי שנה. זה כוח אמיתי, קהילה שדורשת שוויון זכויות, קהילה של משפחות, קשישים, נשים, טרנסים, ימנים וביסים. וגם דתיים.
התהליך השני החל ב-2010, אז התאגדו שני ארגונים דתיים להט"ביים: בת קול וחברותא. שניהם הוקמו כמה שנים לפני כן, אולם הם הגדילו מאוד את פעילותם והחלו לפנות יותר ויותר כלפי חוץ. מצעד הגאווה הירושלמי נתמלא בריקודים חסידיים של להט"בים דתיים, והעיתונות הדתית נתנה ביטוי לכך ש"התופעה התל אביבית" נמצאת בעצם גם ביישוב, בבית הכנסת, בישיבה. אפילו בבית של הקוראים. פתאום התברר שלא צריך לוותר על הזהות הדתית, וגם לא על הזהות הלהט"בית.
וכל זה הגיע לפתחה של הציונות הדתית בעידן שבו פחתה הסכנה לארץ ישראל השלמה, הרעיון המרכזי שמוביל אותה מאז 1967. בחיפוש אחר עצמה בתוך הישראליות, הציונות הדתית שואלת את עצמה עד כמה היא דתייה ועד כמה היא ציונית. אט אט ובהתמדה היא מתפצלת: לחלק גדול מאוד, שמוכן לחיות בשלום עם מרכיבי החברה הישראלית האחרים, ואף רואה בהם יתרון; וחלק שני, קטן וקולני, שהחל להקצין עמדות בכל התחומים. נישא על גבי משב האלט-רייט מארה"ב, החל להופיע קו שמרני קיצוני ביותר בשיח.
דגל ארץ ישראל השלמה לא היה עוד לבדו. ניאו-שמרנות, חלקה בכסות ליברטריאנית מזויפת שמגויסת כל אימת שהדבר מתאים, מצאה אחיזה בזרם זה. לדידם, גופים שמאלניים השתלטו על המדינה ועל היהדות, ויש להציל אותן מידיהם.
לא הייתה סוגיה חברתית שתפסה מקום בשיח בעשור החולף כמו זכויות הלהט"ב, והזרם הקיצוני מצא בה קורבן נוח להתקפותיו; קרב לחיים ולמוות על ערכים ומשפחה, טבעיות ונורמליות. שנאת להט"בים ודמוניזציה מאפשרות לקיצונות הזו להיות רלוונטית ולקבל כותרות - וזו כל מטרתם.
למזלנו, הציבור הדתי אינו תומך בהם. אלפי משפחות הצטרפו ל"קהילה דתית תומכת", סטרייטים דתיים הצועדים במצעד הגאווה הירושלמי מדי שנה מאז רצח שירה בנקי ז"ל. הרב בני לאו אמר באותה שנה בקול ברור: "להט"בים - צאו מהארון. ארון זה מוות", והצטרף לרבנים רבים המביעים תמיכה בקהילה. יותר ויותר בתי ספר, ישיבות ואולפנות מארחים את ארגון שב"ל (שהכל ברא לכבודו), שמציג את הקהילה הדתית הלהט"בית בפניהם, ללא פחד כלשהו ובסובלנות רבה.
המלחמה של הזרם החרד"לי, "למען המשפחה" כביכול, היא מאבק בפועל במשפחה הלהט"בית, וזה אוקסימורון שרבים אינם בולעים. לצערנו, שר החינוך בחר לפנות לחלק הקולני יותר. מתוך פאניקה לקולות הוא ניסה להשתמש בפעם השנייה בכפתור הלהט"ב כדי לקבל תשומת לב תקשורתית, וכשל בכך שוב. הציבור הראה לו שהוא מאס בתרגיל המלוכלך הזה.
- שי ברמסון הוא יו"ר "חברותא - הומואים דתיים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
