אולי כדאי לשכוח מצינור הגז לאירופה
מטעמים מדיניים, כלכליים וסביבתיים מומלץ לישראל לבחון ברצינות את הנזלת הגז כחלופה למהלך שהיא מקדמת עם קפריסין, יוון ואיטליה
זה שלוש שנים שישראל, הרפובליקה של קפריסין, יוון ואיטליה מקדמות את רעיון הנחתו של צינור ארוך לייצוא גז מישראל, דרך קפריסין לאירופה. ישנו היגיון בניצול הביקוש העכשווי ביבשת לגיוון מקורות אנרגיה, ועצם הדיון בפרויקט כבר משמש בסיס להידוק היחסים בין ארבע המדינות. בהתאם, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האנרגיה יובל שטייניץ מציגים זאת לציבור כפרויקט כביר שישנה את מצבה האסטרטגי של המדינה. אולם, האם צינור הגז במזרח הים התיכון הוא אכן רעיון טוב כל כך?
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
גם אם נשים בצד את האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בבניית צינור כה ארוך במעמקי הים, לתוכנית הזאת חסרונות רבים יותר מאשר נראה לעין במבט ראשון. טעמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים מביאים אותנו לטעון שיש לשקול ברצינות חלופות – ובייחוד שימוש במתקני הנזלה של גז טבעי.
ראשית, צינור הגז במזרח הים התיכון מכתיב מסגרת נוקשה מבחינה פוליטית, ו"נועל" יחד את המדינות המעורבות במיזם תוך ניכורן של אלה המודרות מממנו. בכך הוא מסלים מתחים פוליטיים באזור. כיום, תוכנית הצינור מדירה את טורקיה ומגבירה את המתחים בין בינה לבין קפריסין, יוון וישראל.
כתבות נוספות בנושא:
- נחתם הסכם צינור הגז: "יום היסטורי, ברית בים התיכון"
- מלחמות הנפט והגז החדשות במזרח התיכון / רון בן ישי
- כך עלולה טורקיה לחסום לישראל את הים התיכון
אלו מצטרפים למתחים בין טורקיה ומצרים המונעים את השתתפותה של אנקרה בפורום הגז של מזרח הים התיכון (EMGF), שמושבו בקהיר. כתוצאה מכך אימצה טורקיה מדיניות לעומתית ונוקטת צעדי-נגד, כמו החתימה על הסכם סימון גבולות המים הכלכליים (EEZ) עם ממשלת לוב, אשר לפיו תידרש הסכמה טורקית להנחת צינור הגז בתוואי המתוכנן, או מיזם לבניית צינור גז טבעי בין שטחה לבין רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. בתגובה לצעדים אלו, ישראל ובעלות בריתה קיימו טקס חתימה נוסף על מזכר הבנות בנוגע לצינור הגז במזרח אגן הים התיכון.
לעומת זאת, שימוש במתקני הנזלת גז טבעי קטנים - שמספרם גדל והולך והם המאפשרים אחסון ושינוע ישיר של גז לשווקים שונים ללא הדרת מדינות באזור - יכול לסייע בצמצום המתחים. עלותם של מתקנים מסוג זה נמוכה בהרבה מצינור הגז וניתן למקם אותם באזורים שונים ובכך להגביר את הגמישות הטמונה בהפעלתם.
המתקנים הימיים לרה-גזיפיקציה, המשלימים את המערך והופכים את הגז הנוזלי חזרה למצבו הטבעי, הופכים נפוצים ככל שעלותם פוחתת. בכך, חלופת הגז הנוזלי מאפשרת סחר אזורי ועולמי על ידי חברות פרטיות שאינן מוגבלות במעבר בין מדינות.
הסחר בגז יכול לעודד שיתופי פעולה גם בין מדינות הנתונות במחלוקות פוליטיות, ופרויקטים משותפים של יוון וטורקיה (TANAP+ TAP) מדגימים זאת היטב. על מנת שסחר בגז יעודד שיתופי פעולה ולא יגביר סכסוכים, יש להקים מוסד אזורי שיקדם רגולציה משותפת, בדומה לקהילת הפחם והפלדה שביצעה רגולציה בתחומים אלו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
אם ישראל ומדינות אחרות באזור מתכוונות לקדם אסטרטגיה מכלילה במזרח הים התיכון, מן הראוי להבטיח חלופות גמישות בתחום הסחר באנרגיה. אל לישראל להקריב את היחסים עם טורקיה ולהביאם לנקודת אל-חזור על חשבון יחסים טובים עם מדינות אחרות. כיום שוררים אמנם חילוקי דעות עם טורקיה אבל המצב עשוי להשתנות: ייתכן שבעתיד ירצו שחקנים אזוריים נוספים לחבור יחדיו וליצור מרקם בר-קיימא של שותפות אזורית.
אנו ממליצים לבחון את חלופת הנזלת הגז לא רק בגלל יתרונותיה הפוליטיים, אלא גם בגין יתרונותיה הכלכליים. בניית צינור הגז לאירופה כרוכה בהשקעת משאבים רבים ועלותו מוערכת בכשבעה מיליארד דולר. גם אם המחיר שאירופה מוכנה לשלם עבור הגז מבטיח רווחים בתחילת הדרך, מה יקרה אם וכאשר אירופה תממש את יעדיה לעבור לאנרגיות מתחדשות?
חוסר הוודאות באשר להחזר ההשקעה מעורר שאלות לגבי כדאיותו הכלכלית של הצינור. ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למיזם תובעני שאינו מניב החזר. כל זה כאשר היקף הסחר בגז נוזלי נמצא במגמת עלייה מתמדת וכבר מהווה כמעט 50% מכלל הגז הנסחר בעולם.
נוסף על המתחים הגיאופוליטיים והחסרונות הכלכליים, יש להעניק משקל משמעותי גם להשלכות הסביבתיות של הולכת הגז. ישראל נסמכת רבות על התפלת מי ים, ולכל סכנה או תאונה בצינור הגז שתזהם את המים עלולות להיות השפעות שליליות. הדבר נכון גם באשר למתקני הנזלת הגז, אך בקנה מידה מצומצם יותר. השיקול החשוב יותר בהיבט הסביבתי נובע מכך שפיתוח מתקני הנזלת גז קטנים, לצד פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים, הולמים יותר את המאמצים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים.
שלא כמו צינור הגז התת-ימי שעלול לשעבד את כלכלתה של ישראל למיזם אדיר שאינו בר-קיימא מבחינה כלכלית, ולשעבד אותה לאנרגיה שאינה בת-קיימא מבחינה סביבתית. את מתקני הגז הנוזלי ואסדות הרה-גזיפיקציה, שהיקפם קטן יותר, ניתן יהיה לצמצם בבוא הזמן, ככל שמקורות אנרגיה מתחדשים יהפכו לדומיננטיים יותר.
לכן, מטעמים מדיניים, כלכליים וסביבתיים אנו מזמינים את כל הממשלות באזור לבחון ברצינות את הנזלת הגז כחלופה לרעיון צינור הגז לאירופה.
- ד"ר עלי דיריוז הוא מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה לכלכלה וטכנולוגיה (TOBB University) בטורקיה. ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים של מכון "מיתווים". לגרסה הארוכה של מאמר זה - לחצו כאן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com