מנהיג הרפובליקנים הישראלים שולח ידיו ימינה

מפת המפלגות נראית דומה יותר ויותר לארה"ב. ובתוכה, נתניהו מאיים על שר הביטחון ומעז להציע ראש חדש למפלגה אחרת

לימור לבנתפורסם: 16.01.20 , 12:33

נתניהו בכינוס בלוק הימין

אמש (יום ד') יצאה הרכבת מהתחנה. מערכת הבחירות מתחילה. עוד אחת. והציבור מוטרד. והציבור מודאג. אנשים מיואשים, טרוטי עיניים, מסתובבים ברחובות ושואלים מה יהיה. חלקם הופכים לאפאתיים. ללא אכפתיים. וזה ממש לא אומר שלא אכפת להם ממה שקורה בארץ הזאת. אכפת. אכפת מאוד. חשוב להם שיהיה טוב במדינה שלהם. זה הרי הבית שלהם, של הילדים שלהם, של ההורים שלהם, של המשפחות, החברים. הבית של העם שלנו. מה שהם הכי היו רוצים זה לחיות פה עם אהוביהם בשקט ובשלווה, בלי יותר מדי ויכוחים במקום העבודה, בין החברים, בבית.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הם רוצים שיתקיימו בחירות פעם בארבע שנים, עם קצת תעמולה ושלטי חוצות, כשהמפלגות מתכתשות והפוליטיקאים "קונים ומוכרים" (מטאפורית כמובן) שלושה חודשים, ואז מנצחים או מפסידים. ממשלה לארבע שנים עם תקציב מדינה, סדרי עדיפויות שיש מי שאוהב יותר ומי שפחות. ככה נראית דמוקרטיה: רוב, מיעוט, זכויות גם למיעוט כמובן. מקבלים את ההכרעה. אבל שלוש מערכות בחירות בשנה? ואולי על סף סיבוב רביעי, מי יודע?

אנחנו נכנסים ל-2020 ללא תקציב מדינה ועם משרדי ממשלה שפועלים לפי תקציב של 1/12, ובפועל לא יהיו תקציבים לפעילות. המדינה לא תתנהל כפי שצריך. נישאר ברמת הכותרות והסיסמאות, וכך לאורך כמעט שנה שלמה, במקרה הטוב. וכל זאת כשישראל נמצאת היום בפני אחד האתגרים המסוכנים והמורכבים בתולדותיה מבחינה ביטחונית וערוכה לכך היטב. גם מהצד הכלכלי האתגרים אינם פשוטים, עם גירעון עצום וללא תקציב מדינה, על אף הכלכלה הפורחת, שלדאבון הלב פירותיה אינם מגיעים לכלל האזרחים.

שלוש מערכות בחירות בשנה הן טירוף מערכות. וכך שואלים הכל: מה יהיה? ומי יודע? ומי יידע? היש מי שיודע?

מפת המפלגות כפי שנסגרה לקראת הבחירות נראית דומה יותר ויותר לארה"ב: שתי מפלגות גדולות - רפובליקנית ודמוקרטית. אצלנו דומה, אבל בבלוקים. בגושים. בנימין נתניהו מעורב עד מעבר לצווארו במתרחש במפלגות שמימין לליכוד, כמי שרואה את עצמו כמנהיג ה"רפובליקנים"- גוש הימין, אשר מנסה ללכד תחת המטרייה שלו את כל מי שרק ניתן, כולל עריקים מכחול לבן.

מעורב? לא סתם מעורב. לוחץ. מכניס ידיו עמוק פנימה עד כדי כך שפנה לרב הישיש חיים דרוקמן והציע לו לעמוד בראש... הבית היהודי. טוב, אי אפשר היה לצפות שיציע לו או למישהו אחר לעמוד בראש הליכוד. הרי אפילו התמודדותו הלגיטימית והמכובדת של סער זכתה לקיתונות של הכפשות. הליכוד רשום על שמו.

ועוד. ראש הממשלה איים על נפתלי בנט שאם לא יתאחד עם כל מפלגות הימין למפלגה אחת יפטרו מתפקיד שר הביטחון, כשבמרכז הדיון הוא לוחץ על בנט להסכים לקבל את איתמר בן גביר שבסלון ביתו תלויה תמונתו של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין. בן גביר הודיע שיסיר, אך בנט לא התרצה.

גם כך הימין החדש נאלץ לעכל את הרב פרץ על אמירותיו המקוממות, ואת סמוטריץ', עוד חרד"לי. בן גביר הוא כבר יותר מדי. וכן, גם הפעם לא כמטאפורת קנייה ומכירה של ח''כים. מה חשוב מה אמרת אתמול. קיבלת שריון? הופ, קפצת למפלגה שהשמצת עד לפני רגע. בעניין זה חטאו לא רק בליכוד אלא גם בעבודה-גשר-מרצ. ובגדול.

אז פלא שלציבור נמאס? התחושה היא שבכל יום יורדים עוד מדרגה נמוך יותר. תמיד נדמה שזה השפל, ואז מתברר שעוד שפל לפנינו. ואז חוזרים ושואלים: מה יהיה? אין איש יודע. אולי הכרעה. לכאן או לכאן. ואולי-אולי, שלא נדע, אותו תיקו נצחי, וחוזר חלילה. אויה לנו.