צה"ל מפשל כי הוא תבנית נוף מולדתו
המחדל בבסיס חצור לא מפתיע. גם שיפוץ נתוני הגיוס וכשל המוכנות של אוגדה 319. אם התרבות הארגונית במדינה קלוקלת, כך גם בצבא
בהדרגה, טיפין טיפין, נחשפת האמת העצובה על השיטפון שפקד את בסיס חיל האוויר בחצור. לאחר כמה ימים של אובדן חושים הואילה הצנזורה להתיר את פרסום המידע והתמונות והציבור נחשף לממדי המחדל. רבים הופתעו, ובצדק. יש לציבור הישראלי דעה טובה על צה"ל. בכל הסקרים שנערכים הוא מוביל בגדול על כל השחקנים האחרים בזירה הציבורית.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לא במפתיע. הציבור מפרגן לצה"ל, צה"ל הוא של כולם, הוא מעל לפוליטיקה, ובעיקר – כן, בעיקר - הוא מגן עלינו. הוא חומת המגן של ישראל ובתור שכזה אנחנו רוצים להאמין שהכול תקין בו. כל המשחקים האחרים שלנו, הפוליטיים, המשפטיים, אפשריים כל עוד צה"ל עושה את העבודה שלו, נכון?
לפני כשנה הופיע האלוף (מיל') יצחק בריק, אז עדיין נציב קבילות חיילים, לפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת והגיש את הדו"ח השנתי שלו. זה היה הדו"ח האחרון שלו. בריק עמד לפני פרישה. זה היה דו"ח כה קשה עד שגורמים אנונימיים תקפו אותו והאשימו אותו בהאשמות שווא. "הלום קרב", אמרו עליו.
בריק הוא בחור קשוח. עם אות העוז ממלחמת יום הכיפורים באמתחתו הוא לא צריך לבקש סליחה מאף אחד. הוא התמיד, פנה לראש הממשלה, פנה לתקשורת, פנה לכל כתובת בישראל והתראיין. בין היתר הזהיר מפני תרבות השקר שחשף בצה"ל. הוא היה זהיר, אבל אי אפשר היה לעצום עיניים ולהתעלם מהדו"ח. בריק השעין דבריו על מפקדים וחיילים והתבסס הן על פניות שהגיעו אליו והן על מפגשים רבים שקיים בצה"ל, מהקצונה הבכירה ומטה.
אני תמכתי בבריק לא מפני שאהבתי את הביקורת, אלא מפני שחששתי ממנה. אמרתי בוועדת החוץ והביטחון, ובפורומים אחרים, כי מי מאיתנו שעבר את המלחמה האיומה ההיא (כל המלחמות איומות, אבל זו הייתה יותר) לא מוכן לשמוע עוד על פערי ציוד, על חוסרים, על דיווחי שקר ועל עיגול עובדות. גם אם בריק הגזים, היה גרעין גדול של אמת בדבריו.
אחר כך באה פרשת הדיווחים על מספר החרדים המתגייסים והתברר שעשו שם "שיפוצים" כדי להתאים את המספרים לתחזיות, במקום למציאות. ובסוף השבוע פורסם כאן על המוכנות הלקויה של אוגדה 319 למלחמה. הדיווח הזה תאם גם את טענותיו של בריק בשעתו. גם לפרסום הזה קדם מאבק עם הצנזורה הצבאית, שמגינה על הדברים הלא הנכונים.
נזכרתי בכל זאת כשהתבררה התמונה המלאה של הנזק שנגרם בבסיס חצור. מידע זה הוסתר לא רק הציבור אלא כנראה גם מגורמים בכירים בחיל האוויר. התברר שלא הייתה שום הפתעה, כי הדבר כבר קרה לפני שנים אחדות, כי נעשו תוכניות לניקוז המים וכי היה ברור שצריך להשקיע סכומים משמעותיים. ומה קרה? לא קרה. את התפוח הזה גלגלו רשויות צבאיות ואזרחיות האחת לרעותה ובעיקר התפללו שהגשם לא יחזור.
אז לא הגשם הוא הבעיה, אלא ההתנהגות בעקבותיו, התנהגות שמלמדת דבר אחד עיקרי: צה"ל הוא המדינה והמדינה היא צה"ל. מה זה אומר? שאי אפשר לצפות מצה"ל שינהג אחרת מכל רשות וגוף ציבורי. אותה מדינה, אותם אנשים, אותה תרבות ארגונית, מוכרחות ליצור גם אותה התנהגות. נכון, נוח לחשוב ש"שם זה אחרת", שצה"ל הוא אחר, בעיקר חיל האוויר, אבל זאת אשליה. זאת הסביבה שצה"ל פועל בה. המפקדים והחיילים האלה הם אנחנו.
אם תרבות ארגונית קלוקלת השתלטה על המרחב הציבורי שלנו, היא חייבת להגיע לכל נקודה. נכון, לצה"ל יש פקודות קבע והן מחייבות, יש בו גם מערכת היררכית, והוא גם עושה, מעניש, מרחיק. מפקדים בכירים הודחו מהשירות על שקר, על נורמות פסולות. אבל עדיין, הוא בדיוק כפי שכתב פעם שאול טשרניחובסקי הנפלא: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
המטוסים יחזרו לטוס, התקציבים לניקוז יימצאו פתאום כבדרך נס. צה"ל יעניש את האחראים, אבל זה יהיה טיפול נקודתי בלבד. כדי לתקן אות התמונה הכוללת, השינוי צריך לחול במקום אחר לחלוטין, במדינה כולה. וזאת כבר משימה גדולה, אפילו על צה"ל.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה מטעם ה"מכון ללימודי ישראל". כחבר כנסת היה 10 שנים חבר בוועדת החוץ והביטחון. בעבר היה דובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
