הקשר בין הפלונטר הפוליטי לנפגעות עבירות מין

כבר שבע שנים משתרכת הצעת החוק להקמת מחלקות מיוחדות לעבירות מין בבתי המשפט. כדי לממש אותה צריך כנסת מתפקדת

חן ארצי סרורפורסם: 23.01.20 , 12:00

מרב מיכאלי(צילום: מוטי קמחי)

מערכת הבחירות הבלתי נגמרת שנקלענו אליה עמעמה עבורנו בהרבה אופנים את התפקיד המקורי של הכנסת ונבחריה. לא התקוטטות על חסינות, לא קדנציות בנות יומיים במשחק כיסאות משונה, אלא עבודה פרלמנטרית סיזיפית שאת פירותיה רואים לעיתים רק אחרי שנים. קשה לזכור, אבל פעם-פעם, לפני שנים רבות, הייתה מערכת מתפקדת. בימים ההם (למעשה, לפני שבע שנים) הוגשה הצעת חוק לכנסת ה-19 להקים מחלקות מיוחדות לעבירות מין בבתי המשפט.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

במשך שנים עוברים מתלוננות ומתלוננים חקירות לא רגישות במשטרה, נדרשים לשאלות מביכות מצד שופטים, ולא פעם מתארים את ההליך לרדיפת צדק כ"אונס שני". מסע בלתי נסבל שרבים ורבות מהנפגעים מוותרים עליו מראש כי אין להם את כוחות הנפש לעמוד בו.

ההצעה להקים מחלקות מיוחדות לעבירות מין דומה לבית משפט כלכלי שמוסמך לעסוק בעניינים כלכליים, כיוון שנדרשת מהחוקרים, מהפרקליטים ומהשופטים הבנה מקצועית ספציפית. גם בתחום האלימות המינית נדרשת הכשרה אחרת ושפה אחרת.

היוזמות - ח"כ מרב מיכאלי ממפלגת העבודה וח"כ מיכל רוזין ממרצ - הגיעו אל הצעת החוק הזו אחרי שנים של עשייה במרכזי הסיוע ובחברה האזרחית. הכנסת הייתה עבורן הזדמנות פרלמנטרית ליישם את הידע המקצועי והחברתי שהן צברו. מחקר של מרכז המידע של הכנסת הראה עד כמה בתי משפט כאלה משפרים את האכיפה ואת היחס לקורבנות, מעלים את המודעות ותורמים למניעת התופעה הקשה של פגיעה מינית.

נשמע מצוין? לחקיקה יש קצב משלה. על מנת לבחון את הדברים קמה ועדה בראשות השופטת דבורה ברלינר, וכדרכן של ועדות היא ישבה על המדוכה כשנה וחצי ושמעה מגוון מומחיות ומומחים מהתחום. בשבוע שעבר, בקול ענות חלושה, פורסמו מסקנותיה. ואלו מסקנות מרחיקות לכת ודרמטיות בתחום כל כך עדין.

הוועדה קראה להקים מערך מיוחד לטיפול בעבירות מין במערכת המשפט והאכיפה. היא המליצה למנות מלווה קבוע לקורבן לאורך כל ההליך הפלילי, להקים נציבות מיוחדת לנפגעי עבירה ברשויות האכיפה ובתי המשפט ולהקים מרכזים ייעודיים למתלוננים ולמתלוננות בגירים, כמו שישנם מרכזי הגנה לקטינים. בנוסף הציעה הוועדה לקדם ולפתח הליכי צדק מאחה בין הצדדים בעבירות מין. המסקנה החשובה מכולן היא הקריאה לפיילוט שבמסגרתו יוקמו מחלקות או צוותים ייעודיים לטיפול בעבירות מין ברשויות עצמן: במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט.

בעידן מי-טו, שבו החברה האזרחית, התקשורת והציבור למדו לדבר בשפה חדשה על גוף ועל פגיעה, נראה שגם המערכת הגדולה עשתה את הדרך שלה. החשש הכבד הוא שעבודה סיזיפית של שנים עלולה לרדת לטמיון אם לא יימצאו הפרלמנטרים והפרלמנטריות שיידעו ליישם ולתקצב את המסקנות הללו. אי אפשר לשנות את השיטה ברגע. מדובר בתהליכים ארוכי טווח ומורכבים. אבל כן אפשר לשנות את השיטה בעזרת נציגות ונציגים שלא מפחדים מדרך ארוכה ולוקחים על עצמם להיות אלו שלא ירפו מהנושא.

מי יודע מתי תוקם ממשלה ומתי הכנסת תשוב לתפקד. זו אמירה עצובה מאוד, אבל מציאותית לחלוטין. בינתיים על שולחן העבודה נערמות המשימות, והן קריטיות ומהותיות לחיים של כולנו.

כשמטח של קמפיינים יורד עלינו למעלה משנה ומשכנע אותנו מה חשוב לנו, אנחנו כבוחרים צריכים לזכור שיש תחומים שלמים שהם שקופים לאג'נדה מפלגתית או מחנאית. שדורשים משוגעים ומשוגעות לדבר שיהיו מוכנים להתעקש לאורך שנים וימים על מנת לייצר שינוי בר-קיימא.

מסקנות ועדת ברלינר הן אבן דרך משמעותית מאוד במאבק באלימות מינית, אסור לתת להם לשקוע בתוך נהר פוליטי מגושם. ללא גיבוי ציבורי, גם לח"כים ולח"כיות הכי מצטיינים יהיה קשה מאוד לעמוד בפרץ.