נשיא גרמניה ביד ושם: "לא יכול לומר שלמדנו את הלקח כשהשנאה מתפשטת"
הנשיא הגרמני פתח את דבריו בפורום השואה העולמי בעברית: "מעשה של חסד לאפשר לי לשאת דברים ביד ושם". הוא התייחס לעליית הימין הקיצוני בארצו: "לא יכול לומר שלמדנו את הלקח כשרק דלת עץ מנעה טבח בבית כנסת ביום הכיפורים". הוא הוסיף: "אחריות גרמניה לא פגה, רוצים לעמוד בה"
נשיא גרמניה, פרנק-ואלטר שטיינמייאר, נשא היום (ה') נאום מיוחד במסגרת פורום השואה העולמי שנערך ב"יד ושם" שבירושלים. את נאומו הוא פתח בברכת "שהחיינו וקיימנו לזמן הזה" ובכמה משפטים בעברית: "זו מתנה ומעשה של חסד לאפשר לי לשאת בפניכם דברים כאן ביד ושם, ביום הזה". את המשך הנאום הוא נשא באנגלית וחתם שוב בברכת שהחיינו.
זה נאומו של הנשיא הגרמני:
כאן ביד ושם בוערת האש התמיד של זיכרון קורבנות ושורדי השואה. מקום זה מזכיר לנו את הסבל שלהם, את סבלם של מיליונים, והוא מזכיר לנו את חייהם – כל אחד ואחת והחיים שלו ושלה. המקום הזה הוא לזכר סמואל טיטלמן, שהיה שחיין מוכשר וניצח בתחרויות מטעם מכבי ורשה ואת אחותו הקטנה רגינה, שהייתה עוזרת לאמה ביום שישי לבשל את ארוחות השבת למשפחה.
המקום הזה הוא זיכרון גם לאידה גולדיש ובנה בן השלוש וילי. באוקטובר הם גורשו מגטו קישינב ובינואר, בקור העז, אידה כתבה את המכתב האחרון להוריה, ואני מצטט: " אני מצטערת מאוד שלא הבנתי בעת פרידתנו את חשיבות הרגע ושלא חיבקתי אתכם בחוזקה מבלי להרפות מכם".
הגרמנים היו אלה שגירשו אותם, הגרמנים הטביעו מספר על זרועותיהם, הגרמנים ניסו להפוך אותם ללא אנושיים, להפוך אותם למספר ולמחות את זכרם באמצעות מחנות ההשמדה. הם לא הצליחו לעשות זאת. סמואל ורגינה, אידה ווילי הם בני אדם וכבני אדם הם ממשיכים לחיות בזיכרון שלנו.
יד ושם נותן להם, כמו שנכתב בספר ישעיהו, מצבה ושם. אני ניצב כאן בפני המצבה כאדם וכגרמני. אני ניצב בפני המצבה, קורא את שמם, שומע את סיפורם ואני מרכין את הראש מתוך צער עמוק ביותר. סמואל וריגה, אידה ווילי היו בני אדם. חשוב לומר כאן גם כן – אלו שביצעו את הפשעים גם היו בני אדם, הם היו גרמנים שרצחו, תכננו את הרצח וסייעו לו, ואותם רבים שיישרו קו בדממה היו גרמנים.
הרצח המתועש ההמוני של שישה מיליון יהודים זה הפשע הנורא ביותר בהיסטוריה המודרנית נגד האנושות. זה בוצע על ידי בני עמי. המלחמה הנוראית שגבתה את חייהם של יותר מ-50 מיליון איש, יצאה גם היא מתוך ארצי שלי.
75 שנה אחרי שחרור אושוויץ אני ניצב מולכם כנשיא גרמניה, עומד כאן ויש עליי את המשא ההיסטורי הכבד של האשמה.
יחד עם זאת, באותו הזמן ליבי מלא בהכרת תודה על הידיים של אותם השורדים אשר מושטות כלפינו. הכרת תודה בשל האמון החדש שניתן לנו על ידי העם בישראל וברחבי העולם. הכרת תודה על שחיים יהודיים שבו לשגשג בגרמניה. אני מתרגש עמוקות מרוח הפיוס הזאת, רוח אשר פתחה נתיב חדש של שלום עבור גרמניה וישראל ועבור גרמניה ואירופה ומדינות העולם.
אש התמיד הבוערת ביד ושם אינה נכבית לעולם, אחריות גרמניה אינה פגה. אנו רוצים לעמוד באחריות הזאת, זה אמור להיות קנה המידה שלנו.
אני ניצב לפניכם אסיר תודה על הפיוס. אנחנו הגרמנים זוכרים, אבל לפעמים נדמה שאנחנו מבינים את העבר טוב יותר מאשר את ההווה. רוחות הרוע כעת צצות ועולות במעטה חדש והן מציגות את צורת החשיבה האנטישמיות כפתרון לעתיד, פתרון חדש לבעיות של העידן שלנו.
הלוואי שהייתי יכול לומר שאנו הגרמנים למדנו את הלקח אחת ולתמיד, אבל אני לא יכול לומר זאת כאשר השנאה מתפשטת. איני יכול לומר זאת כאשר יורקים על ילדים יהודים בחצרות בתי הספר. ואיני יכול לומר זאת כאשר רק דלת עץ עבה מונעת מטרוריסט ימני-קיצוני לעשות מרחץ דמים בבית הכנסת בעיר הלה ביום הכיפורים.
כמובן שהעידן שאנו חיים בו היום הוא עידן שונה, המילים אינן אותן מילים, מבצעי הפשעים אינם אותם אנשים, אבל זה אותו רוע. וישנה רק תשובה אחת – לעולם לא עוד. זאת הסיבה לכך שלא יכול להיות סוף לזיכרון.
גרמניה תוכל לעמוד במה שהיא רוצה להיות, רק אם תכיר באחריותה ההיסטורית. אנחנו נלחמים באנטישמיות, אנחנו מתנגדים מול רעל הלאומניות, אנחנו מגנים על החיים היהודיים, אנחנו עומדים לצד ישראל. אני מחדש את הבטחתי בפני העולם, ואני יודע שאנחנו לא לבד.
חברנו כאן היום כדי לומר לא לאנטישמיות, לא לשנאה. מתוך זוועות אושוויץ העולם כבר למד בעבר לקחים. אומות העולם בנו סדר של שלום המבוסס על זכויות אדם ועל החוק הבינלאומי. אנחנו הגרמנים מחויבים לסדר הזה ורוצים להגן עליו ביחד עם כולכם, מכיוון שאנחנו יודעים ששלום ניתן להרוס ובני אדם ניתן להשחית.
ראשי מדינות, ראשי ממשלות, אני אסיר תודה על כך שהיום אנחנו מתחייבים לעולם שזוכר את השואה – עולם ללא רצח עם. "מי יודע אם אי פעם נשוב ונשמע את קולם הקסום של החיים? מי יודע אם נוכל לשזור את עצמנו אל תוך הנצח? מי יודע?". סלמן גרדובסקי כתב את המשפטים האלה באושוויץ וקבר אותם בתוך פחית שימורים מתחת לקרמטוריום.
כאן ביד ושם הם אכן שזורים לנצח. סלמן ורבים אחרים נרצחו כולם, חייהם אבדו בשל שנאה בלתי מרוסנת, אבל הזיכרון שלהם הוא התבוסה לשנאה.
לפנייה לכתב/ת 
