התפאורה מושלמת, אבל הסכם שלום עושים עם פרטנר
הפגישה הצפויה בין נתניהו לטראמפ בשבוע הבא תהיה מתנה יקרת ערך עבור הקמפיינים של השניים בבחירות הקרובות. בעוד שהפלסטינים לא הוזמנו לחשיפת עסקת המאה וקיבלו רשימת דרישות שגם המנהיג המתון ביותר לא היה מסכים לה. פרשנות
בטמפרטורה של אפס מעלות, בקור החורפי של וושינגטון, יגיעו ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר כחול לבן בני גנץ לבית הלבן ביום שלישי בבוקר, וישבו עם הנשיא דונלד טראמפ ליד האח הבוערת בחדר הסגלגל. השניים ישמעו דברים חמים על הדאגה לביטחון ישראל, על הידידות בין המדינות, ועל בבת עינו של הנשיא טראמפ מיום שנכנס לתפקיד: הצגת תוכנית השלום לישראל ופלסטינים, אותה הוא מכנה בחיבה "עסקת המאה".
התפאורה תהיה מושלמת: חדר חמים בסביבתו של הנשיא, הרחק מהסערות של המזרח התיכון והקרקס הפוליטי, האמריקני והישראלי. המשתתפים בפגישה ידונו בכובד ראש על ההיתכנות ליישם את הדיל ויסיימו את המפגש בחיבוק חם, טפיחות על השכם.
הדברים שישודרו מהפגישה יהיו שווים זהב לבוחרים של טראמפ ונתניהו. טראמפ יקרוץ לאוונגליסטים, קבוצת התמיכה שהעלתה אותו לשלטון. עבורם מדינת ישראל והעומד בראשה הם היהלום שבכתר. הם ישמחו לראות את הנשיא שלהם מעניק לו מתנה: אור ירוק לסיפוח של כמעט 30% מיהודה ושומרון, הרחבת גבולותיה של המדינה הקדושה, והכללה לא רק של בקעת הירדן בריבונותה, אלא גם את גושי ההתנחלויות. האוונגליסטים לא רק יריעו לנשיא, הם גם ינהרו בהמוניהם לקלפיות להצביע עבורו בנובמבר.
גם ירושלים מעולם לא קיבלה תוכנית אמריקנית ידידותית, מכילה ומבינה כל כך שמאמצת לחלוטין את הנרטיב הישראלי. עבור נתניהו זוהי מתנה יקרה מפז: בעודו נאבק בוועדת החסינות, צופה בסקרים שמנבאים לו כי גם במערכת הבחירות השלישית סיכוייו להגדיל את הגוש ולהקים את ממשלת החלומות לא גבוהים, וכאשר יומו מתחיל ונגמר בהתייעצויות אינסופיות על כתבי אישום, הוא יחזור ביום שלישי למקום האהוב עליו ביותר: הזירה בנילאומית. על ראשו יורעפו מחמאות על מנהיגותו, נחישותו, וחזונו, והוא יוכל לחזור הביתה עטור מחדש בתואר האהוב עליו: מנהיג מליגה אחרת.
בין טראמפ לנתניהו נוצר מפגש אינטרסים שמביא בחשבון את טובתם האישית. לא צריך להיות ציני כדי לראות זאת, צריך להיות ריאלי. טראמפ הוא שחקן מרכזי בקמפיין של נתניהו לבחירות במרץ, ולהיפך: נתניהו הוא מתנה בהתמודדות של טראמפ, ובעזרת הסימביוזה המוחלטת ביניהם, בהתנהגותם, בדברי השחץ שלהם, ביכולת ההישרדות, הם מפרכסים זה לצד זה, ומנסים להמליך מחדש איש את רעהו.
על פי הפרטים שנחשפו עד כה, הממשל האמריקני מתכוון אמנם להקים לפלסטינים מדינה משלהם על השטח שיוותר לאחר הסיפוח הישראלי - אבל הם לא שותפים למהלך, לא הוזמנו לחשיפת התוכנית ונדרשים, בעבור המדינה הזעירה שיקבלו בעתיד (או שלא), להתחייב מראש שהם מכירים בישראל כמדינה יהודית, מכירים בירושלים כבירתה של ישראל, מתחייבים לפרק את החמאס ולפרז את עזה.
כלומר, חוץ מלנשק את כפות רגליו של טראמפ ולהתשחוות בפני נתניהו, להכיר בגדולתו ובכושר מנהיגותו הם בעצם מתבקשים להתפלש בעפר, ולהסכים לתנאי גזירה שאף מנהיג פלסטיני, גם המתון שבהם, לא היה מוכן אפילו לשקול.
לפני כמה חודשים, בקול תרועה גדולה, הציגו נציגי טראמפ את תוכנית השלום הכלכלית לישראל והפלסטינים, במפגש מתוקשר בבחריין. כשהמסך ירד על הוועידה ההיא, ירד המסך גם על התוכנית הכלכלית עצמה: לא היה לזה כל המשך, לא הגיעו השקעות ולא נפתחו שום יוזמות.
זה יכול לקרות גם בשבוע הבא בוושינגטון. תהיינה מילים גדולות, המנהיגים ירעיפו זה על זה סופרלטיבים, בבית הלבן תהיה אווירה מעט אופורית השמורה לאירועים פורצי דרך ודרמטיים. אחר כך גנץ ונתניהו ישובו לביצה שלהם וטראמפ ימשיך במרוץ שלו כשהוא מציג לבוחריו את אוסף המתנות שנתן לישראל - בניגוד לקודמיו - והוא ידגיש זאת.
נתניהו מצידו ימשיך להצהיר בכל אסיפת בחירות שלו כי רק בזכות חברותו העמוקה עם טראמפ יש לישראל ידיד כזה נפלא בבית הלבן. והסכם שלום בשטח? לא באמת למטרה זאת התכנסו המוזמנים. כדי לעשות שלום צריך לדבר עם הפרטנר, ברמאללה, לא עם האיש מוושינגטון.
לפנייה לכתב/ת 
