כעומק כתב האישום – עומק הוויתור של נתניהו
כשהחרב הפלילית מעל ראשו, נתניהו מחא כפיים בהתלהבות להצהרה על מדינה פלסטינית, הקפאת בנייה וחלוקת הארץ. כלומר, לדרך רבין
הצהרת טראמפ אתמול בבית הלבן (צילום: רויטרס )
בשידור מהבית הלבן אמש (יום ג') הייתה תשומת לבי קרועה בין קשב לפרטים לבין מבט משתאה על המעמד, בעיקר על המקומות המדויקים שבהם מחא בנימין נתניהו כפיים בהתלהבות. עיניי נדדו לחברי לספסל הלימודים בפקולטה למשפטים, השר יריב לוין, אידאולוג נוקשה, ולפרץ מחיאות הכפיים שלו בעמידה באזכור נושאים שעבור הקצה הימני של הליכוד היו בלתי נסבלים עד אתמול ב-19:00 שעון ישראל.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
שאלתי את עצמי, כנראה כמו כל איש מרכז-שמאל שתמיד היה ברור לו שהדרך היחידה לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית היא למצוא פתרון לסכסוך, מה קרה שנתניהו והקצה האידאולוגי של הליכוד בדמותו של לוין הפנימו זאת גם הם.
הרי אתמול - רוצים או לא - הם עמדו והריעו לנשיא אמריקני ימני שדיבר במפורש על מדינה פלסטינית, הקפאת בנייה, ויתור על חבלי מולדת וחלוקת הארץ. נכון, הוא דיבר גם על סיפוח והחלת החוק הישראלי בגושי ההתיישבות, אבל אלה היו קיימים עוד בתוכנית אלון.
שלושה דברים השתנו וגרמו לנתניהו לעמוד אתמול זקוף ומחויך לשמע הצהרה על שתי מדינות לשני עמים. הראשון: נשיא אמריקני חזק ולא שגרתי שכבר עשה מהלכים דרמטיים עבור ישראל. השני: ההסתברות הנמוכה שהפלסטינים יקבלו את הפשרה ובכך יוכיחו לעולם שכמו בכמעט כל הזדמנות מאז ועדת פיל ב-1937 - הם הצד הסרבן בעסק הזה. אין דבר שמעלה חיוך על פני נתניהו יותר מ"אמרתי לכם שהם לא יבואו". הוא בכלל לא מוטרד מהחד-צדדיות.
והדבר השלישי שהשתנה הוא העיקרון של "כעומק כתבי האישום - עומק הוויתורים". יש מי שיאמר "כעומק כתבי האישום - עומק הסיפוח", אבל הסכמה מימין למדינה פלסטינית היא ויתור שמאפיל על כל סיפוח של גושים שהיה ברור שלא נחזיר, גם בהסכמים שקודמו בחסות נשיאים דמוקרטים.
דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. לא בתמונה: יצחק רבין(צילום: gettyimages)
בהתבוננות מהירה על המפה ששרטטו לכאורה אנשיו של טראמפ (סביר יותר שגורמים בישראל הם אלה ששרטטו אותה), נוצר רצף טריטוריאלי פלסטיני. כלומר, אחריות לא רק על הערים הפלסטיניות אלא גם על השטחים הכפריים. הנגישות לנמלי ישראל הפתיעה מאוד וגם נמל התעופה שהיה אמור להיות בדהנייה. ואוסיף: הלוואי שאפשר היה להביא את הפלסטינים להסדר הזה שאותו ניתן להגדיר כמדינה מינוס.
בדעותיו האמיתיות, כשאינו עוסק בהסתה כנגד שמאלנים ורמטכ"לים, נתניהו של 28 בינואר 2020, היום שבו הוגש לראשונה כתב אישום כנגד ראש ממשלה ישראלי מכהן, הוא אותו ראש ממשלה של נאום בר אילן מ-2009. הוא ידע אז ויודע היום, כפי שבעצם הטיף לנו שנים, שהפלסטינים אינם איום אסטרטגי על מדינת ישראל. לכן הוא בחר, באופן אקטיבי, לא לבטל את הסכמי אוסלו כשחזר לראשות הממשלה. הוא הבין את יתרונותיו בעיקר בהיבט של שיתוף הפעולה הביטחוני.
השאלה החשובה היא למה חיכה נתניהו בדיוק לעיתוי שבו הוא ירגיש שזה משרת אותו פוליטית? לא היה זה הוא שאמר שלראש ממשלה בחקירות אין תוקף מוסרי לנהל מו"מ מדיני? התשובה היא שמה שתקף ליריביו של נתניהו, לעולם לא חל עליו.
- איילת נחמיאס ורבין כיהנה כח"כית מטעם המחנה הציוני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
איילת נחמיאס ורבין
מומלצים
