התהום העמוקה בין סיפוח בפלסטינית מדוברת לסיפוח בעברית
הפלסטיני הפשוט מדמיין את הסיפוח כדיסנילנד ולא מבין מה משמעותו האמיתית. ברמאללה, לעומת זאת, מבינים היטב ומאותתים שזה יהיה צעד אחד יותר מדי. בינתיים אבו מאזן ממתין לצעדים קונקרטיים ולא הצהרתיים
אתמול (ג'), שעות ספורות לפני ההכרזה על תוכנית טראמפ, ביקרתי בקלנדיה. יש שיגידו שזהו השטח הפלסטיני המוזנח ביותר ובליבו נמצא אחד ממחנות הפליטים הקשוחים ביותר בגדה המערבית. על הקירות בכניסה למחנה ניתן לראות שני דברים בלבד: תמונות של שהידים וכתובות גרפיטי, שעוסקות בדבר אחד בלבד - זכות השיבה. אין שום זכר למחאה נגד הממשל האמריקני או נגד תוכנית השלום המכונה ''עסקת המאה''.
למחמוד אבו לטיפה, תושב מחנה הפליטים בן ה-33 יש שלושה ילדים, וברזומה שלו יש לו כבר שש שנים בכלא הישראלי בגין שימוש בנשק וניסיון רצח. "עם תוכנית או בלי תוכנית, הלוואי שישראל תספח את כל השטח הזה", הוא אמר בפשטות. "לא רוצים את הרשות הפלסטינית פה".
הוא נשבע שזו הדעה הרווחת בקרב מחנה הפליטים, והיא לא נובעת מהחיבה לאבות הציונות. "אנחנו רוצים מדינה אחת מהנהר ועד הים. מדינה אחת עם זכויות זהות לכל מי שנמצא בתוך השטח הזה". את ההנהגה ברמאללה הוא אינו מעריך בלשון המעטה ואת דעותיו עליה הוא ביקש שלא אכתוב. גם שיחות עם תושבים בכפר השכן א-ראם הובילו למסקנה הבלתי נמנעת: תוכנית טראמפ מעניינת אותם בערך כמו הדיונים על סל הבריאות בגינאה המשוונית.
הניתוק הזה בין פלסטין השנייה לפלסטין הראשונה יכול ללמד הרבה על אובדן האמונה בפתרון שתי המדינות. יש מי שיראה זאת בישראל כחדשות טובות וכזרז לסיפוח שיעבור בשקט, אבל הסיפוח לפי החזון הישראלי הוא לא הסיפוח שאליו מייחלים אבו לטיפה וחבריו.
הם רואים לנגד עיניהם דיסנילנד: ממגורים בנתניה על הים ועד הצבעה לכנסת. הם מדמיינים את המעברים מתפוגגים ושכל פלסטיני יוכל לנסוע בחופשיות לכל מקום שיחפוץ ובכל זמן שירצה. הם מדמיינים את הדיוטי פרי בנתב"ג ואת החופים באילת, הם חולמים על החיים והזכויות שיש לערביי ישראל. הרגע שבו התושב הפלסטיני הפשוט יבין שהסיפוח לישראל מגיע עם הרבה אותיות קטנות על מה שמגיע לו ובעיקר על מה שלא מגיע לו – יהיה השלב המסוכן.
רמאללה משדרת: סיפוח יהיה צעד אחד יותר מדי
לא תוכנית המאה מפחידה את ההנהגה ברמאללה – כי אם האפשרות שישראל תבצע מחטף מהיר בדמות סיפוח ובחסות האור הירוק שנתנו טראמפ ושליחיו. ספק אם מישהו זוכר מה כלל מתווה קלינטון, מה הייתה מפת הדרכים של בוש ומה היא תוכנית רייגן. סביר שעסקת המאה תצטרף לרשימה המפוארת של תוכניות שלום שמצאו את מקומן רק כפסקה בספרי ההיסטוריה, ודאי כאשר בניגוד לתוכניות האחרות – הפעם אין כאן שני פרטנרים שמתדיינים עליה. האמת היא שלמעשה אין כאן אפילו פרטנר אחד.
ברמאללה משדרים שסיפוח ישראלי של שטחים בגדה המערבית יהיה בגדר הליכה של צעד אחד יותר מדי. אמנם דברים ברוח דומה נאמרו בזמן ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, אך בכירים פלסטינים אומרים לי שהפעם זה שונה. "אם ישראל תבצע סיפוח של שטח, אנחנו עשויים לאבד את הלגיטימציה שלנו בקרב הציבור הפלסטיני", הם טוענים.
הימים הקרובים צפויים להיות לא שקטים בגדה המערבית. ההפגנות צפויות להיות עם כמות משתתפים גדולה יותר ממה שהורגלנו בשנים האחרונות, אבל תהיה עליהן שליטה מסוימת של המנגנונים כדי למנוע במהלכן שימוש בנשק חם נגד יעדים ישראלים.
בנאומו אמש, אבו מאזן איים במרומז כי תפקידה הפונקציונלי של הרשות הפלסטינית עשוי להשתנות. הוא השאיר את המשפט הזה עמום בכוונה. יש להניח שאבו מאזן ממתין לראות אם ישראל תממש בפועל את הצהרותיה בדבר סיפוח שטחים כדי להחליט אם לשנות את אופי התיאום הביטחוני או האזרחי עמה. ייאמר לזכותו כי בינתיים הוא נזהר מלבצע מהלכים פזיזים, כדאי שגם בירושלים יבחינו בכך ויפעלו בהתאם.
ולסיום, כמה מילים על החמצות. בשני העשורים האחרונים היו לפלסטינים לפחות שתי הזדמנויות לקבל לידיהם מדינה עם יותר מ-90 אחוזים משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה שכוללים את מזרח ירושלים. במונחים של היום, ההצעות הללו נראות פתאום דמיוניות בנדיבות שלהן וספק רב אם הם יקבלו הצעה נוספת כזאת בעתיד הנראה לעין. האם יקום בימים הקרובים הפלסטיני האמיץ שיכה על חטא ויודה בקול על גודל הטעות הקולוסאלית שעשתה ההנהגה שלו?
לפנייה לכתב/ת 
