הפסילות בוועדת הבחירות – ההצגה הרעה בעיר

זה קרקס הנודד המתרחש מול עינינו הלא נדהמות שוב ושוב, וחוזר על עצמו, בשינויים קלים, כל מערכת בחירות. תחסכו מאיתנו את הריטואל

אריאלה רינגל הופמןפורסם: 30.01.20 , 13:05

עדת הבחירות בדיון על פסילת חברי כנסת (צילום: שלו שלום ואלכס קולומויסקי)

לריסה טרימבובלר עמיר והיבא יזבק(צילום: שלו שלום ואלכס קולומויסקי)

בשעה טובה הסתיימה אתמול (יום ד') המערכה הראשונה בהצגה הכי רעה בעיר ‑ דיוני ועדת הבחירות המרכזית. ההחלטה, כמה לא מפתיע, הייתה לפסול את מועמדותן של שתי נשים, חברת הכנסת המכהנת היבא יזבק, ומי שרוצה להיות חברת כנסת, לריסה טרימבובלר-עמיר. שתיים, שגם אם רוצים, קשה להתעלם מהדמיון הגדול ביניהן, ובעיקר לקבוע, די בבטחה, שטוב היה לו שתי אלו אכן היו נשארות מחוץ לבית המחוקקים הישראלי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

טרימבובלר-עמיר, אשתו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, שלא רק תומכת בבעלה במסירות גדולה (אוקיי, נניח שאפשר להבין, שהרי על כל פשעים תכסה האהבה), אלא גם אמורה לפעול לשחרורו (מה שגם במאמץ גדול לא ניתן לקבל). ויזבק, שלפני מספר שנים הגדירה את סמיר קונטר, רוצח בני משפחת הרן בנהריה, שאהיד, קדוש בלשוננו; שהצדיעה לדלאל מוגרבי, שהשתתפה בפיגוע כביש החוף שבו נרצחו 35 אזרחים, והתפעלה כמה הרבה הספיקה האישה הזו לעשות עד גיל 20; שראתה בשחרור מחבל שנידון למאסר עולם על חלקו ברצח ישראלים - יום ניצחון. וזה נכון גם אם טרימבובלר-עמיר הבטיחה שבסך הכול מפלגתה תילחם בעבור הצדק, ויזבק אמרה ש"היום הייתה מתנסחת אחרת".

רק שזה לא לב העניין. לב העניין כאן נוגע לקרקס הנודד המתרחש מול עינינו הלא נדהמות שוב ושוב, עשרות פעמים, וחוזר על עצמו, בשינויים קלים, כל מערכת בחירות.

החוק המאפשר את ההילולה הזו הוא סוג של פטנט ישראלי, שאינו מקובל במרבית המדינות הדמוקרטיות בעולם. ראשיתו בסעיף 7 לחוק יסוד: הכנסת, שהתקבל ב-1964, על בסיס עיקרון הדמוקרטיה המתגוננת. חוק הדמוקרטיה המתגוננת - שם יפה לכל הדעות - נועד להבטיח שלא ייבחרו לכנסת רשימה או אדם השוללים את קיומה של מדינת ישראל במפורש או במשתמע, המסיתים לגזענות, או/ו תומכים בטרור ובמאבק מזוין נגד המדינה. עד אותה שנה, יש לציין, לא הייתה כל הגבלה.

וכך נוצר ריטואל קבוע שבו ועדת הבחירות המרכזית, לדורותיה, מחליטה לפסול מועמדים מסוימים, או דווקא לאשר את התמודדותם, ובית המשפט העליון ‑ הופ! מבטל את ההחלטה.

זה קרה ב-1984 כשהעליון ביטל את ההחלטה לפסול את מועמדותן של מפלגות כך והרשימה המתקדמת לשלום. ב-1988 כשביטל את ההחלטה לפסול את המתקדמת, אבל פסל את רשימת כך. זה קרה גם ב-2002 כשהעליון ביטל את ההחלטה לפסול את מועמדותו של עזמי בשארה, שמאוחר יותר ברח לחו"ל, לאחר שנחשד בעבירות ריגול ופגיעה בביטחון המדינה. ב-2009, כשבניגוד לדעת הוועדה, אישר את השתתפות בל"ד בבחירות, וביטל את פסילתה של חנין זועבי (כבר אחרי פרשת המרמרה). כשפסק ב-2019 שמיכאל בן-ארי לא יוכל להתמודד בסבב הבחירות הראשון, בסאגת שלוש הבחירות האחרונות.

במילים אחרות, כל ההתנהלות הזו מעלה לסדר היום שלנו שתי שאלות חשובות, שאולי כדאי להתייחס אליהן במהלך הקדנציה הקרובה, בהנחה, או ליתר דיוק, בתקווה, שבזה הסתיימו הסבבים והפעם הבאה שנתראה בקלפיות תהיה בעוד ארבע שנים (טוב, בעוד שלוש שנים; או, נגיד, שנתיים וחצי לפחות?).

השאלה הראשונה מתייחסת לעצם קיומו של החוק. אם במדינות דמוקרטיות אחרות, שגם בהן מן הסתם הדמוקרטיה מתגוננת, מצליחים להסתדר בלי זה, מה ההתעקשות במקומותינו?

שאלה זו מתחדדת נוכח העובדה שהתהליך בישראל כולל את שני השלבים: דיון מקדים בוועדה ואחריו, באופן אוטומטי, דיון בעליון, ואם זה כך, למה אי אפשר לחסוך לנו לפחות אחד מהם? הרי כולם יסכימו שמדובר בתיאטרון שבו עוד קודם שמתחילה המערכה הראשונה כבר יודעים איך תסתיים השלישית, כן או לא מונח אקדח על השולחן.

והשאלה השנייה, הנגזרת מן הראשונה, היא למה לא להחליט שהעניין יובא, ישירות, בלי דילוגי ביניים, לעליון? ממילא זה הפורום הקובע, וממילא במרבית המקרים, אם לא כולם, החלטת הוועדה נזרקת לפח והעליון מייצר את ההחלטה הרלוונטית.

אז לא רוצים לוותר על החוק? אוקיי, זה מצער, אבל אפשר לחיות עם זה, אבל תחסכו לנו את הריטואל שבאמת נמאס לגמרי.