שתי מדינות, שני סגנונות
נתניהו וטראמפ נפגשו בוושינגטון, עמדו מול המצלמות, אמרו אברקדברא - והפתעה! מתיבת הקסמים קפץ פתרון שתי המדינות. ההוא של רבין
לא כולנו חושבים אותו דבר. אני לא מתכוון לדעות הפוליטיות שלנו, אלא לסגנון החשיבה: יש בינינו כאלה שרואים מייד, היטב ובחדות, את פרטי הפרטים – אבל לפעמים מפספסים את התמונה הגדולה. קוראים לסגנון חשיבה כזה "סגנון אובססיבי". יש בינינו גם כאלה שלהפך – לפעמים הם בכלל לא שמים לב לפרטים, אבל הם קולטים כהרף עין את התמונה הגדולה. קוראים לסגנון חשיבה כזה "סגנון היסטריוני".
- לעל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
לא להיבהל. שני הסגנונות האלה, כשהם לא קיצוניים, הם נורמליים לגמרי, וביחד הם מאפיינים את רוב המין האנושי. להגיד על מישהי שהיא נוטה לסגנון חשיבה אובססיבי, זה לא כמו להגיד שהיא סובלת מהפרעה טורדנית-כפייתית (אובססיבית). ואם אמרנו למישהו שיש לו סגנון חשיבה היסטריוני, לא אמרנו לו "אתה היסטרי!".
כל אחד יודע (ואם אתם לא יודעים, תשאלו את בת/בן הזוג שלכם – הם יגידו לכם בדיוק) לאיזה סגנון חשיבה הוא נוטה, ויש יתרונות וחסרונות לכל אחד מהם. רואי חשבון, רופאים, עורכי דין וספרנים – כדאי שיהיה להם סגנון חשיבה אובססיבי, לפחות בעבודה. אבל למדינאים, יזמים, אמנים ומצביאים כדאי שתהיה היכולת לקלוט במהירות את התמונה הגדולה – לדעת לאן נושבת הרוח, ומהי השורה התחתונה, בלי לצלול וללכת לאיבוד בתוך ים של פרטים.
אבל לפעמים קורה שציבור גדול, ואפילו עם שלם, נתקע בסגנון חשיבה אחד. לנו היהודים יש סגנון חשיבה אובססיבי – אנחנו בוחנים שוב ושוב את כל הפרטים הקטנים שמבדילים בינינו, ואז מתווכחים עליהם בצעקות עד מחר בבוקר. אבל מרוב פרטים ומרוב ספינים, נדמה לי שפספסנו השבוע משהו גדול.
כבר שלושה ימים שאני משפשף את העיניים ושואל: האם מה שקרה השבוע – באמת קרה? אתם ראיתם מה שאני ראיתי? בנימין נתניהו ודונלד טראמפ נפגשו בוושינגטון, אמרו אברקדברא, פתחו מול המצלמות את תיבת הקסמים, והנה – הפתעה! מן התיבה קופץ החוצה לא שפן אחד, כלומר, פתרון המדינה האחת, אלא שני שפנים. כן, גבירותי ורבותי, הנה הגיע הרגע שכולכם ציפיתם לו! הנה לפניכם תוכנית המאה, שהיא – אופס – פתרון שתי המדינות!
זאת התמונה הגדולה והמדהימה שאני רואה, ולא אכפת לי שתקראו לי היסטריוני. פתאום מתברר שפתרון שתי המדינות חי וקיים ובועט. השמועות על מותו היו רק שקרים של נתניהו והזיות של הימין המשיחיסטי הקיצוני. עכשיו ברור גם מדוע נתניהו התאמץ כל כך שהתוכנית הזאת לא תתפרסם, ולמה הוא התנדב לתת טרמפ לנעמה יששכר, בדרך חזרה ממופע הקסמים שלו בוושינגטון: כי עכשיו כולנו יודעים שהתוכנית הכי טובה שישראל תקבל אי פעם, בחסות הממשל האמריקני הכי אוהד אי פעם, ובתמיכת ראש הממשלה הכי קוסם אי פעם, היא מדינה פלסטינית על רוב מוחץ של שטחי יהודה ושומרון, עם בירה במזרח ירושלים. ערב הבחירות מספר שלוש מתברר שקו השבר הכי חשוב של עם ישראל לא עובר בין בני גנץ לבין נתניהו – הוא עובר בין בצלאל סמוטריץ' לנתניהו, והוא מבקע את "הגוש" שלו לרסיסים.
כל השאר, לדעתי, הם פרטים. אלה פרטים חשובים, וכל אחד מהם יכול להכשיל את התוכנית, ובוודאי גם יכשיל אותה. אז נכון, התוכנית הזאת לא תיושם בקרוב. ונכון, המפה הסופית שלה תהיה שונה מהמפה העכשווית (ולא לטובתנו). ונכון, הפלסטינים כבר דחו את התוכנית הזאת, כמו שדחו את תוכנית החלוקה לפני 72 שנים, וזה בכלל לא מפתיע.
כי הפלסטינים, כמו שאמר אבא אבן, "מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אילו עמד בראש הרשות הפלסטינית מנהיג ראוי לשמו, הוא היה עושה עכשיו את מה שעשה דוד בן גוריון בשעתו, כששינה את ההיסטוריה והציל את העם היהודי: הוא היה נושם עמוק, מחבק בשתי ידיו את התוכנית הזאת, הפגומה מאוד מבחינתו, והופך אותה למציאות. מדוע? כי היא נותנת לעם שלו את הדבר הכי חשוב בעולם: מ-ד-י-נ-ה. מקום תחת השמש. והשאר זה פרטים.
מדינה קטנה, מפורזת, עם בירה במרחק נגיעה ממסגדי הר הבית, והרבה גשרים ומנהרות – אבל מדינה. מקום להגשים בו את השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. מקום שיציל את ישראל מהברירה האיומה, שאליה גורר אותנו הימין המשיחיסטי כבר שנים, ונדמה היה שאי אפשר להיחלץ ממנה: להיות מדינה לא יהודית, או להיות מדינה לא דמוקרטית.
אבל עכשיו זה מאחורינו, תודה לאל. בן גוריון קיבל באומץ את תוכנית החלוקה, אף שירושלים בשלמותה הייתה מחוץ לתחומי המדינה היהודית. עברו 72 שנים, ועכשיו ברור מהו ההסכם הכי טוב שאנחנו יכולים לצפות לו – וברור שאנחנו יכולים לחיות איתו. והכי חשוב – רוב מוחץ של היהודים כאן בארץ, ולפחות 80 חברי כנסת, יתמכו בו.
כי עכשיו רואים את מה שהקוסם לא רוצה שתראו: שבסוף תהיה כאן, ממערב לנהר הירדן, מדינה פלסטינית מפורזת. היא תהיה נחמדה יותר או פחות, היא תהיה במרחק שני קילומטר או שני מטר מחומות העיר העתיקה, היא תהיה על 75% או 95% מהשטח של יהודה ושומרון – אבל היא תהיה. והעובדה הפשוטה הזאת מטריפה את הימין המשיחיסטי הקיצוני, שנדחק עכשיו לשוליים, ומוחקת אחת ולתמיד את ההבדלים המדיניים בין כחול לבן לבין הליכוד.
ולכן, בבחירות הקרובות, הבחירה היא לא בין פתרון המדינה האחת לפתרון שתי המדינות, וגם לא בין ימין למרכז. הבחירה שלנו היא אחרת, והיא אישית לגמרי: נתניהו עם מופעי הקסם וכתבי האישום שלו, או גנץ עם הענווה וחוסר הניסיון שלו? עוד מאותו סגנון מרהיב, או אולי סגנון אחר, שקט יותר? עוד מאותו הדבר, או משהו חדש?
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
