"יש שבעים ומשהו גופות. תחפשו אותן". 23 שנה לאסון המסוקים
יום השנה לתאונה האווירית מעל שאר ישוב, שגבתה את חייהם של 73 חיילים וזירזה את יציאת צה"ל מלבנון. מתוך הספר "לבנון – המלחמה האבודה"
4 בפברואר 97'. חיילים ליד שברי המסוקים(צילום: עמנואל אילן)
הטלפון בחמ"ל הגדודי בגזרת זרעית צלצל בסביבות השעה 19:15 ב-4 בפברואר 1997. סמלת המבצעים העבירה את השפופרת לקמב"ץ של גדוד 50. ההוראה הקצרה והברורה שקיבל הייתה לשלוח בדחיפות את פלוגת המבצעים הגדודית, הפלוגה המסייעת, למושב שאר ישוב. אוטובוס יגיע להסיע את חיילי הפלוגה בעוד כמה דקות, נאמר לקצין המבצעים, ובזמן שנותר עד אז עליהם לאסוף את כל האלונקות שהגדוד יכול להשיג ולהעמיס גם אותן על האוטובוס. כשהקמב"ץ שאל מה קרה נאמר לו שמסוק התרסק ויש הרוג ופצוע. הוא קרא לדרור ליבנה, סמ"פ המסייעת, והעביר לו את ההודעה. מהיכרותו עם הגזרה העריך ליבנה שמדובר בהתרסקות של מסוק קוברה. אחד מבני הכיתה שלו הוא טייס מסוקי קוברה, נזכר. הוא קיווה שחברו לא היה על כלי הטיס שהתרסק.
גם בחמ"ל של מצפה עדי שברכס רמים צלצל הטלפון ובעקבותיו החלה במחנה התרוצצות. חייל הגדוד דב זוורלינג, ששמע את הצעקות בחוץ, הבין שמשהו קרה. הוא התלבט אם לצאת לבדוק או שעדיף להתחפר עמוק יותר בתוך שק השינה ולנסות להירדם.
אלומת אור ורוח קרה חדרו פנימה כשנפתחה דלת החדר שבו שהו זוורלינג וחבריו מפלוגת המסלול. אחד מסמלי המבצעים של הגדוד קרא "יש פה חובשים? כל החובשים לצאת החוצה!" - את יציאתו מהחדר העמוס ליווה מטח של קללות עסיסיות על הקור שהכניס. איש מהחיילים לא זז ואיש לא ראה כל סיבה להתנדב. הם לא שייכים לאף פלוגה לפחות עד הבוקר, אמרו לעצמם, אז שיעזבו אותם בשקט.
כעבור כמה דקות נפתחה הדלת שוב. מתג האור הורם ונהמה של כעס ואכזבה עברה בין הנוכחים בחדר. "מה קרה?" שאל אחד החיילים שהתרומם מתוך שק השינה, כשהוא נשען על מרפקיו. "מסוק התרסק", ענה סמל המחלקה. החובשים זינקו החוצה, וזוורלינג זקף את אוזניו בניסיון לדלות כמה שיותר מידע מהצעקות ומההתרוצצות שמחוץ לדלת. הוא שקל שוב אם לצאת החוצה ולבדוק מה אירע ושאל את עצמו למה צריך את כל החובשים אם התרסק מסוק: במסוק קוברה, ידע, יש רק שני טייסים.
התהיות לא נמשכו זמן רב. סמל המחלקה נכנס שוב לחדר והודיע כי על כולם לצאת מיד החוצה עם חרמוניות ועם הפנסים שבאפודים שלהם. "הקפצת אמת", הוא אמר לחיילים. הגולנצ'יקים ידעו שאף אחד לא משתמש בצמד המילים הזה אם לא קרה משהו רציני. הסמל הסביר שהתרסקו שני מסוקים ושהחיילים נדרשים לאבטח את האזור. חלק מהחיילים החלו לקלל את חיל האוויר, שבגללו הוקפצו מהחדר החוצה אל הקור העז. בזמן העלייה לאוטובוס הם לא גילו אמפתיה כלשהי לטייסים "שתמיד עושים חיים, יש להם קולנוע משלהם בבסיס ומישהי שמחכה להם בסוף כל טיסה" .
האנדרטה בשאר ישוב לזכר 73 נספי אסון המסוקים(צילום: אביהו שפירא)
כמו חבריו, גם זוורלינג השתהה לרגע ומבטו חלף על שורת הגופות. משולי השמיכות בצבצו נעליים צבאיות, שרוולים, שעוני יד. בעבורו ובעבור רבים מהחיילים שהגיעו עמו, הייתה זו פגישה ראשונה עם מראהו של אדם מת. אחד הקצינים נתן לחיילים תדריך קצר: "שני מסוקי יסעור התרסקו, אחד פה והשני - כמה מאות מטרים מכאן", הסביר, "אנחנו לא מצפים למצוא אנשים חיים. יש שבעים ומשהו גופות שמפוזרות על שתי הזירות. התפקיד שלכם כרגע הוא לחפש את הגופות כי עוד לא מצאנו את כל החיילים, לוודא שחומרים סודיים לא יאבדו ולאתר כלי נשק או חומרי נפץ ולסמן אותם".
זוורלינג קיבל על עצמו לפקד על שלושה מחבריו, חוליית חיפוש אחת מבין כמה שיצאו לשטח. תחילה מצא תיקים וציוד אישי של חיילים. אחר כך זיהה עוד משהו בין העשבים. לפנסים הצבאיים יש אלומה צרה, לכן כשהבחין במשהו על הקרקע, נדרש לקרב את הפנס ממש עד החפץ עצמו כדי לזהות במה מדובר. כשהתקרב עוד, זיהה שמדובר בידו של אחד ההרוגים. אחר כך מצא חלקי נשק וגם מפות ופצצות מרגמה. את הכל סימנו זוורלינג וחבריו לפי ההוראות שקיבלו והכוח המשיך בסריקה באזור שהוקצה לו.
הוא מצא עוד ועוד אברים וחלקי אדם פזורים בשטח שאותו סרק, אבל באותם רגעים נמנע מלהקדיש לכך מחשבה כלשהי, והתמקד אך ורק בביצוע ההוראות שניתנו לו, בקור רוח. אחד החיילים לצדו החל לנשום בכבדות ונראה היה שנכנס להתקף פאניקה. זוורלינג ניגש אליו, הרגיע אותו והסביר לו את חשיבות המשימה: "אנחנו צריכים לדאוג ששום דבר לא יתפוצץ וצריכים לאתר את הגופות – נדבר על זה מחר, אבל כרגע יש משימה וצריך לעבוד". שניים מהחיילים הלכו להביא אלונקות מהנקודה שבה הורדו מהאוטובוס. זוורלינג ושאר החיילים הניחו עליהן את חלקי הגופות שאותרו וחזרו עם האלונקות לאזור הריכוז. כשחזרו עם החלקים הבחין שרבות מבין האלונקות שהיו ריקות קודם, התמלאו כעת בגופות.
המחבר חיים הר-זהב באולפן ynet לפני יציאת הספר (צילום: אורי דוידוביץ')
חיים הר-זהב במהלך שירותו ברצועת הביטחון
למרות שהגיעו לאתר ההתרסקות יותר משעה אחרי שאירעה, כמעט שלא היה איש ליד המסוק המרוסק. ליבנה הסמ"פ ירד מהאוטובוס וראה קבוצת חרדים מאנשי ארגון "חסד של אמת" ולצידם כמה מפקדים בכירים. רק חיילים אחדים הסתובבו בנקודת ההתרסקות, האחרונים מבין החיילים מגדוד 12, אך פרט לאלה האזור היה ריק לגמרי. דומה היה שכל צה"ל המתין בשערי הישוב הקטן, אך בנקודת ההתרסקות עצמה שרר שקט מוחלט.
אחד החיילים במחלקת הדרגון (מחלקת טילי הנ"ט) הצטרף לפלוגה המסייעת רק כמה חודשים קודם לכן, אחרי שהועבר אליה מצוות מסלול של פלנ"ט נח"ל. כשירד מהאוטובוס וראה את השמות על הציוד האישי שהיה מוטל בכל עבר, הבין שמדובר בציוד של חבריו מצוות אוגוסט 1995, הצוות שאותו עזב כשעבר לגדוד 50. הוא החל לרוץ באמוק מהמקום, בזעקות כאב. הקצינים הבכירים באתר ההתרסקות הסבירו לחיילים את המשימה בפשטות: "יש פה גופות וצריך לאסוף אותן. כל שניים מעמיסים גופה על אלונקה, ומעבירים אותה למשאיות שבכניסה לאתר ההתרסקות".
חיילי הפלוגה החלו במשימת האיסוף. כמה מהם נכנסו למבנה הצימר של משפחת כהן, שלתוכו נפל גוף אחד המסוקים, לאחר שהאש שבערה במבנה כובתה. חיילי המסייעת הוציאו החוצה את גופות הלוחמים שישבו בצדו הקדמי של המסוק, כמו גם את גופות הטייסים. ליבנה הבחין שמדיהם וגופם של מי שהוצאו משם נראו שלמים, אולם פניהם נראו לו כפני בובות שעווה שנמסו, בגלל האש העזה.
שלג קל החל לרדת באזור. החיילים סידרו בתוך משאיות האינטרנשיונל את האלונקות שעליהן גופות ההרוגים. בכל פעם שמשאית התמלאה, היא עזבה את המקום. כל הנוכחים מיעטו לדבר, וגם כשדיברו עשו זאת בקול שקט ובזהירות, כאילו מתוך הסכמה משותפת.
אחרי כשעה אספו חיילי מסייעת 50 כעשרים גופות וחיילים של חיל ההנדסה החלו לזרום למקום ההתרסקות כדי לסייע גם הם במלאכה. מ"פ המסייעת הורה לחייליו להפסיק את הפינוי ולחזור למוצב שלהם בזרעית. קודם לעזיבה הם היו צריכים לאתר את חברם, החייל ממחלקת הדרגון שנמלט מוקדם יותר מהמקום, כשירדו מהאוטובוס.
חיילי המסייעת חיפשו בכל רחבי שאר ישוב, אך לא מצאו את חברם בשום מקום. כעבור זמן מה החליט המ"פ שהחיילים עברו מספיק ללילה אחד והורה להם לעלות לאוטובוס – החייל, הוא ידע, נמצא בשטח ישראל ולא באזור מסוכן. עם בוקר אותר החייל החסר, מקופל בתנוחה עוברית ובוכה מתחת לאחד הבתים במושב. הוא לא שב עוד לפלוגה.
- מתוך "לבנון – המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב. הספר זמין ברשתות הספרים ובאתר www.haimhz.online
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
חיים הר-זהב
מומלצים
