כך הסתננתי לאזור האסור שבו פרץ הנגיף
חמוש במסכת פנים בלבד, יצא שליח ynet ו"ידיעות אחרונות" אל האזור שבתוכו מיליוני סינים נתונים בהסגר בשל נגיף הקורונה הקטלני. הוא שמע שם על אזרחים שלראשונה בחייהם הבינו שהממשלה שלהם משקרת, שוחח עם מוכר נחשי מים מהשוק שבו הווירוס פרץ – ואז כוחות הביטחון המקומיים תפסו אותו. ולא, זה לא נגמר בטוב
מהר מאוד אני מבין שזה יהיה לא קל למצוא נהג שיסכים לקחת אותי לגבול האזור שתחת הסגר.
נגיף הקורונה – סיקור נרחב ב-ynet:
העדכון האחרון: כבר כמעט 12,000 נדבקים
מצב חירום עולמי בעקבות ההתפרצות
משרד החוץ לישראלים בסין: לעזוב בהקדם
המונים בנמל התעופה בשנגחאי: "לברוח רחוק"
"היעד הבא - אבדון": מסע למחוז התפרצות הנגיף
התחבורה הציבורית בעיר ג'ג'יאנג, שצמודה לאזור ההסגר, מושבתת לחלוטין, ורק נהגי מונית מעטים זכו לאישור מיוחד מהשלטונות להמשיך לפעול. במלון היו צריכים להזמין בשבילי את הנסיעה יום מראש, למרות שמדובר על מרחק של פחות מארבעה קילומטרים. הנהג, כצפוי, לא שמח לשמוע על היעד שלי: הגבול שאחריו חל איסור כניסה מוחלט, מאימת וירוס הקורונה. כשהוא מביט בשטרות הכסף שאני מציע לו ומהסס אם הן מחוטאות מספיק כדי לגעת בהן, אני כבר מבין שהמצב באמת חמור. 500 מטר לפני המחסום הוא עוצר ומבקש שארד. "לא בא לי להסתבך", הוא כותב לי דרך אפליקציית התרגום.
אין ברירה. אני עוקף רגלית את מחסום המכוניות וממשיך לעבר גשר הולכי הרגל, גם הוא נחסם במחצית הדרך בניידות. על הגשר ניצבת העמדה לקיום טקס החובה בסין של ינואר 2020: בדיקת חום של אחיות. תקין. אני עובר.
סרטי אזהרה צהובים מלווים את הדרך עד לגרם מדרגות, ובקצהו מתגלה מראה שעדיין קשה לי לשכוח: אישה מבוגרת, ידיה מלאות בשקיות – מן הסתם, מעט מהרכוש שהצליחה לקחת – עומדת מצידו השני של המחסום ומתחננת בבכי לחבורת שוטרים שייתנו לה לעבור. מולה מתבוננים במתרחש בחוסר אונים מי שנראים כמו בני משפחתה, ומאחוריה יושבים נואשים על מרכז הכביש קבוצה של עשרות בני אדם, בהם גם ילדים וזקנים. הם קופאים מקור, אבל מחכים שמשהו יקרה ושהשוטרים יאפשרו להם לעבור. אלא שלפתע, אחד השוטרים מבחין בי – הזר עם הסלולרי ביד – ותוך שניות אני מוקף בחומה של אנשי ביטחון במדים. הם גוררים אותי מאחורי תחנת האחיות ודורשים שאמחק מיד את כל התמונות מהטלפון, שחלילה לא תתגלה מציאות שונה מזו שעוברת דרך הפילטרים הרשמיים של המפלגה.
אין ברירה. אני חייב לציית, אבל בראש כבר חושב על טריק שלמדתי בביקור בצפון־קוריאה – אלבום חבוי של תמונות Recently Deleted, שמאפשר למעשה לשחזר אותן גם אחרי שנמחקו. אלא שגם פה, בגבול ג'ג'יאנג, כבר הספיקו ללמוד טריק או שניים של אזרחים סוררים. השוטר הקטן שבחבורה מסתכל עליי במבט של "ילד, אני ייצרתי את המכשיר הזה", גולל במהירות לאלבום החבוי ומוחק משם לצמיתות תמונה אחר תמונה. הם משאירים אותי שם תחת השגחה שעה ארוכה, ורק אחרי משא ומתן ממושך בטלפון, בתיווך חברתי משנגחאי, הם מסכימים לשחרר אותי חזרה למלון. זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.
בחדר, אני מכין לעצמי כוס תה יסמין ומנסה להירגע. אבל לתמונה הזאת, של האישה במחסום שדמעותיה מרטיבות את מסכת הפנים, אי־אפשר לעשות Delete מהראש.
כמה ימים לפני כן נחַתִּי בשנגחאי. כבר בשדה התעופה הבנתי ששכחתי לארוז משהו לא פחות חשוב מ־VPN במדינה שחוסמת את גוגל. מסביב, כולם ללא יוצא מהכלל – פעוטות, ישישים, מקומיים, זרים – במסכות פנים. "איפה שלך? השתגעת?", גוער בי השכן לתור בידוק הדרכונים. אמרתי לו שמחקרית, עוד לא הוכח שפיסת הבד הזאת מונעת הידבקות מנגיף הקורונה. הוא זרק לעברי מבט ולחש: "אבל אתה באמת רוצה להיות הפריק היחיד בלי מסכה?".
האיום עשה את שלו. מיהרתי לבית המרקחת הקרוב ועמדתי קרוב לשעה בתור, רק כדי לגלות שכל מלאי המסכות אזל. כבר לפני שבועיים. משנגחאי ועד ווהאן – אין ולו מסכה אחת לרפואה. למעשה, הסטוק האחרון הגיע דרך תרומות של סינים גולים מארצות־הברית ונחטף בתוך דקות. אבל כנראה פרצופי הקרין ייאוש, כי הרוקחת הזדרזה להציע לי מסכה אחת מתוך השמונה שאיתן היא מסתובבת. לקחתי. היא סייעה לי להניח אותה על פניי ואפילו נידבה טיפים ("לגהץ, לגהץ, אתה חייב לגהץ אותה חזק באזור הנחיריים").
בחוץ בישרו שלטים מוארים שדיסנילנד שנגחאי, פארק השעשועים הענקי שבעיר, סגור עד להודעה חדשה. כן, כמו כל מוקדי התיירות הגדולים של העיר שבדרך כלל מוצפים במבקרים בתקופה זו של השנה – המוזיאונים, השווקים, המקדשים – גם המקדש הגדול מכולם, דיסנילנד, נסגר וננעל מאחורי שערי ברזל.
בית החולים רואיג'ין הוא אחד הגדולים בשנגחאי. יחסית לבית חולים שבו דווח כבר על למעלה מ-11 מקרי הידבקויות בנגיף, חדר המיון נראה שקט. אולי אפילו שקט מדי. החולים מחכים בסדר מופתי, שמתערער רק כששבעה שוטרים במדים ובמסכות עטו עליי, המבקר הזר, שהעז לצלם שם. הם דרשו שאמחק מיד את התמונות, אך בסוף התרצו, עברו להסתחבקויות והזמינו אותי לדרינק של תה. זה היה מחזה סוריאליסטי: אני יושב ולוגם תה חם עם חבורת שוטרים סינים, לא מבין מילה מדבריהם, מולי קשישים מחוברים לאינפוזיות, בוהים בהשלמה בנקודה כלשהי בחלל החדר, וממתינים לתשובה הגורלית: האם גם הם נדבקו?
בכניסה למלון בשנגחאי, עוצרת אותי הפקידה בלובי ומצמידה לי מדחום למצח. "אנחנו חייבים", היא ממלמלת בהתנצלות. אין חום. היא שולפת מסמך ומבקשת שאחתום: התחייבות על כך שאינני חולה. חתמתי.
ביום שלמחרת, עברה שנגחאי ל"דרגת אזהרה 1" אחרי מקרה מוות ראשון בעיר כתוצאה מהקורונה. כבישים מרכזיים נחסמו, התחבורה הציבורית הושבתה בחלקים נרחבים מהמטרופולין, התושבים נקראו להסתגר בבתיהם, ואם אפשר – גם להימנע מכל מגע מיותר עם בני אדם, כמו לחיצת יד. וכך, בשעת צהריים מאוחרת, הילכתי כמו בקלישאה אפוקליפטית באמצע כביש, שבשעה זו של הצהריים אמור להיות פקוק, מחפש נואשות יחד עם עוד מכר אחר מקום אחד פתוח להשביע בו את הרעב. ואין. הכל סגור. אף לא דים-סאמייה אחת פתוחה באופק.
מאחורינו חלפה מכונית ברמזור אדום, כי גם ככה אף אחד לא רואה. שאלתי את המכר אם אנחנו באמת במצב מיוחד או שהעיר תמיד ריקה כך בתקופה זו, חגיגות ראש השנה הסיני. הוא אמר שהוא נולד וחי בעיר 32 שנה, ואף פעם לא זכור לו שיממון כזה קיצוני. "אם יש המלצה של הממשלה, אנשים מקשיבים. לא רוצים לצאת מהבתים", אמר. אחר כך שלף את השיאומי שלו, פתח את אפליקציית המסרים הפופלרית WeChat והתחיל להראות לי תמונות וסרטונים שאנשים העלו ביממה האחרונה לרשתות החברתיות החצי-חסומות של המדינה. הנה הוא מראה לי קשישות יושבות ומשחקות מה־ג'ונג כשקסדות אופנועים לראשיהן, "כי כשאין מסכות נעזרים במה שיש". והנה סרטון של משפחה מעבירה זמן איכות יחד בבית, ראשיהם עטופים בשקיות אשפה. ויש גם ממים של מסכות פנים באריזת שי סינית מסורתית לחג, כי "כשאי-אפשר יותר לבכות, אז צוחקים", אמר המכר.
12 שעות נהיגה מאוחר יותר, מתברר שאני לא היחיד שחושב על רעב. "אני מודאגת שבקצב הזה לא יישאר לנו מספיק אוכל, במיוחד ירקות", אומרת וואנג שיאלו (28), תושבת גואנגג'ואו. היא תכננה להגיע לביקור משפחתי בעיר ווהאן – המקום שבו אירעה ההתפרצות הראשונית והעזה ביותר עד כה של הנגיף – ונאלצה להישאר בשנגחאי בעקבות הכרזת העוצר. "אבל אני יודעת שהממשלה עושה את זה מתוך דאגה לכל האזרחים. שמירה על החיים קודמת לכל. מה יעזור אם אפחד? אין לי ברירה אלא לעמוד בסיטואציה באומץ. אז אני אשאר פה עוד שבוע עם המשפחה והחברים, לא נורא. אני סומכת על הממשלה שתטפל בנו".
לא כולם מסכימים עם הגישה הזאת. שלא לציטוט, אומר לי אחד האזרחים כאן שהרשויות פיקששו בענק. "בווהאן כבר ידעו על הווירוס בתחילת דצמבר, אבל רק לפני שבוע הטילו עוצר על העיר. למה חיכו כל כך הרבה? סתם יצרו פאניקה מיותרת וגרמו לווירוס להתפשט אפילו עוד יותר. מישהו יצטרך לשלם על זה".
ואכן, אני פוגש יותר ויותר אנשים שמתחילים לפקפק בגלוי במידע שהממשלה מספקת. "בטלוויזיה אומרים שיש רק 4,000 מקרי הידבקות, אבל אני אומר לך – יש כבר יותר ממאה אלף", טוען נהג המונית, במסגרת מסע השכנועים שלו להניא אותי מנסיעה משנגחאי לשטח המבודד. "הממשלה לא מספקת את כל הנתונים, הם לא רוצים לגרום לפאניקה".
מכל החולים שראיתי בבית החולים רואיג'ין שבמרכז שנגחאי, גב' האנג (51), שביקשה שלא לפרסם את שמה הפרטי, היא האחרונה שניתן לחשוד בה כנושאת הנגיף הקטלני שמאיים כרגע על העולם. היא יושבת על מיטת אשפוז בפינה מבודדת של חדר המיון, מופרדת משאר החולים בזכוכית שקופה. בינתיים גב' האנג מתלוצצת עם רופאיה, פשוטו כמשמעו, ולא מוותרת על סלפי עם וי למצלמה. רופאיה, לעומת זאת, נראו קצת פחות מחויכים. הם עטופים מכף רגל ועד ראש בשכבות בידוד, מיני-מסכות ומגיני עיניים, כמו היו עובדי כור גרעיני.
"בהתחלה הייתה לי זיעה קרה, ובלילה התחיל גם חום, אבל במהלך היום הרגשתי יחסית בסדר", היא משחזרת. "הלכתי לבית החולים ליתר ביטחון כדי לקבל זריקה, אבל המצב המשיך במשך שלושה ימים בלי להשתפר בכלל. אז חזרתי לבית החולים, והפעם הרופא כבר אישפז אותי ואמר שהחום שלי עלה ל-39.9 מעלות. אני לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם לא הייתי חוזרת לכאן בפעם השנייה. ממש קשה להבדיל בין הסימנים של הווירוס לסימני שפעת רגילה. אני מרגישה בת מזל שהצליחו לאבחן אותי בזמן, אחרת יכול להיות שבכלל לא הייתי מדברת איתך כאן עכשיו".
כשאני שואל איך ייתכן שהיא לא בפאניקה כמו העולם שבחוץ, היא אומרת שזה לא היה המצב בהתחלה. "בתחילת האשפוז הייתי בהיסטריה. החום עלה וירד בגלים, והגוף לא הצליח לתפקד. המחשבות לא היו צלולות, רק אכלתי וישנתי, הרגשתי כאילו איבדתי את המוח שלי. הרופא אמר לי שזאת הרגשה נורמלית, ושבקרוב ארגיש טוב יותר. עכשיו אני כבר חשה הרבה יותר חזקה, החום כמעט נעלם ואני יכולה לנשום בקלות".
הדבר היחיד שמכאיב לה כרגע, היא מתוודה, זה המרחק מהמשפחה בחג. "מאוד עצוב לי שאני נמצאת עכשיו בבית החולים ולא יחד עם הקרובים שלי", היא אומרת, תוך כדי שרופא דמוי אסטרונאוט מחדיר לווריד שלה אינפוזיה. "אבל אני חושבת שלהישאר פה בבידוד ולא להפיץ את הווירוס זאת הדרך הנכונה לדאוג לבריאות שלהם ושלי. בריאות זה הדבר הכי חשוב בחיים. אסור לשחק עם זה".
פה לא שואלים שאלות
השקט שבהיעדר התיירים השתלט על רחובותיה של שנגחאי, לא יכול לרמז על הדרמה הגדולה שמתרחשת במרחק של כ-12 שעות נסיעה מכאן, מעבר למחסומים צבאיים. "רק אל תשכח לקחת איתך את המסכה", אומרת לי מכרה בדאגה. אני מתעצבן ושוב אומר שמחקרית, מעולם לא הוכח שכיסוי הפרצוף הזה מועיל במשהו. היא מחזירה לי מבט מלא הבנה והכלה. "זה לא כדי למנוע מחלות, דניאל; אלא כדי שלא תמשוך תשומת לב".
אני מציית וממשיך להיאבק במסכת הפנים הזאת ולקלל מבפנים. איכשהו זה מרגיש כאילו אני האדם היחיד בסין שלא מצליח לתמרן בין הדבר הזה למשקפיים. הם ממשיכים להתמלא באדים של הבל פה ואני ממשיך "לגהץ ולגהץ באזור הנחיריים", כמו הטיפ ההוא שקיבלתי מהרוקחת.
בדלפק המלון פקיד הקבלה אפילו לא מנסה להסתיר את הזעם. "מה זאת אומרת אתה רוצה להיכנס לאזור המבוצר? הממשלה אסרה!". הפקידה שלצידו ממהרת להתנצל בשמו. "תבין", היא אומרת לי ברכּות, "אנשים פה לא אוהבים לשאול שאלות. זה מעליב אותנו כשלא מקשיבים להוראות. ההנחה היא שמי שקבע אותן חשב לטובת הכלל, ומי שמפר אותן הוא קצת... קצת חסר אחריות".
רציתי להגיד לה שהאחריות שלי אבדה אי שם ב-2003, יחד עם חייהם של 800 אנשים שמתו במגיפת הסארס שהממשלה כאן התאמצה להסתיר מהעולם, אבל הסתפקתי בחיוך מנומס. "אפשר להזמין מונית?".
היא הובילה אותי לנהג מונית מנומנם, והחלה להחליף עימו מספר מילים, בטון שהלך והפך לנרגז יותר ויותר. תהיתי מה קרה, והיא הסבירה שהנהג מסרב להעלות אותי למונית, "כי אתה נראה לו מוזר". הפניתי מבט לאחור, ושם הוא עמד – בוהה בי ללא תזוזה. "הוא לא מבין מה יש לך לחפש באזור האסור", אמרה הפקידה. בסוף התפשרנו שהוא יוריד אותי בתחנת הרכבת, ולהתראות לעולם.
על קו העוצר
בימים כתיקונם תחנת הונגקיאו היא הגדולה והעמוסה ביותר באסיה, אבל כתוצאה מראש השנה הסיני, שנמהל השנה בבהלת הווירוס, עכשיו היא עומדת שוממת לחלוטין, סט מושלם לסרט הנבואה הפוסט-אפוקליפטי הגדול הבא. הרגליים קצת משקשקות כשהרכבת סוף-סוף חונה ברציף. היעד הבא: אבדון. זה רק אני או שמתחילה לי סחרחורת קלה? הנה הם הגיעו, התסמינים הראשונים. הכרוז של הרכבת מעיר אותי מהמחשבות, ומתחלף באחת לקול אישה ענוגה, שמבקש מקהל הנוסעים להתנהג בנימוס, לא לירוק, לא לדבר בקולי קולות בנייד וגם, אם אפשר, לא להיות חולים.
בכל עצירה שבדרך, לפעמים גם ביניהן, עובדת של הרכבת עוברת עם בקבוקון של חומר חיטוי ומתיזה לכל עבר: רצפת הקרון, דפנות, חלונות, פּנלים, עיני הצעיר במסכה שיושב מולי. הוא משפשף אותן בהשלמה וחוזר לווידיאו קליפ של ג'יימס בלאנט, שמשום מה מתנגן בפול-ווליום ממכשיר השיאומי שלו.
הדיילת עוברת לידי עם עגלת מזנון, ובה מיני-מאכלים שונים ומשונים. אני מסוקרן, אבל משהו באווירה הנגיפית של השבוע האחרון מוריד משום מה את החשק למזון חשוף לאוויר. אני מסתפק בתפוח שהספקתי לארוז ולאטום הרמטית בחטף, ולראשונה מצליח להבין את מקור המשיכה של המקומיים לדברי מאפה שנמכרים פה במאפיות כשהם עטופים בניילון סטרילי. זר לא יבין זאת, אבל מי שעבר את שנת 2003 ואת הסיוט שמתדפק על דלתו כעת בשנית – יבין היטב.
עם כל עצירה וככל שמתקרבים לאזור האסור, הקרון הולך ומתרוקן. בכל פעם שהרכבת חוזרת להאיץ, הסדרנית שוב מתבוננת בי במבט מבולבל. "באמת?", עיניה כמו שואלות, "בטוח שלא התבלבלת?!".
חצי בטוח, אני משיב לה בליבי ומתחפר עוד יותר במסכת הפנים.
כשמגיעים לתחנה האחרונה כבר נותרנו ברכבת רק קומץ נוסעים. כולם מזדרזים לרדת מהרכבת ולצאת ממבנה התחנה כמה שיותר מהר, חולפים באגביות על פני האחיות בחלוקי כחול-לבן, שדורשות בדיקות חום בשער היציאה. הן מתקתקות את הפרוצדורה ביעילות של פס ייצור סיני, ובתוך דקות כולנו נשפכים החוצה אל רחובותיה השוממים של העיר ג'ג'יאנג.
מדובר בעיירה במונחים של סין, רק 700 אלף איש. ג'ג'יאנג שוכנת ממש על גבול קווי העוצר, וכבר נרשמו בה נכון לעכשיו ארבעה מקרי מוות כתוצאה מנגיף הקורונה. היא בנויה על גדותיו הדרומיות של נהר היאנגצה, הארוך ביותר באסיה, ובחושך דווקא נראית עיר יפה למדי. רק שאני פחות או יותר היחיד שנמצא כאן כרגע ברחוב. אין פה אף לא נפש חיה במרחק קילומטרים. וקר. קור שמתגנב. מהסוג שווירוסים ויראליים מחבבים.
צוות המלון מסתכל עליי כאילו נפלתי מכוכב אחר. בזמן שאני כותב שורות אלה בסמארטפון, למשל, המנקה עומדת ממול ובוהה בי. "אתה האדם המערבי הראשון שאני רואה בחיים", היא כותבת לי בעזרת אפליקציית תרגום בטלפון. "מה אתה עושה פה?", שאלה בחיוך שנראה היטב גם מבעד למסכה על הפנים. "פלז'ר", עניתי, ולא יכולתי לחטוא יותר בתיאור האווירה הכבדה ששוררת בעיר שנמצאת כל כך קרוב אל- וכל כך רחוק מה"גראונד-זירו" של הנגיף.
להרגיש כמו עכברוש
בבוקר שלמחרת מתברר שהלילה עשה עם העיר חסד, והיא מתגלה במלוא כיעורה. אפרורית, תעשייתית, מתפוררת. היישר מהקטלוג הקומוניסטי. אני מביט מבעד לחלון ורואה באופק את הארץ שאי-אפשר להגיע אליה, כשפתאום צפירת אזעקה מבחוץ מרעידה את החדר. אני יורד ללובי בבהלה ומוצא את פקיד הקבלה מופתע לא פחות ממני. "זאת פעם ראשונה שמשתמשים בעיר שלנו במערכת הכריזה", הוא אומר. "זה אמור להיות שמור למלחמות בלבד". קריאות הכרוז מתלוות לצפירות בלופ אינסופי ומבקשות מכולם ללבוש מסכה, לא לצאת מהבית – ולדווח על כל אדם שהגיע מווהאן. "עצוב להיות תושב ווהאן", אומר הפקיד. "כולנו מרחמים עליהם, אבל אין מה לעשות. העוצר הזה הכרחי".
הדברים שלו מבטאים היטב את הסתירה הפנימית שמרגישים רבים מתושבי סין בימים אלה: מצד אחד, הם מריעים לשלטונות על המהלכים הקשוחים שננקטו לבידוד הווירוס, כולל הטלת עוצר על 35 מיליון אזרחים; מצד שני, הלב נכמר לנוכח הסיפורים שמגיעים מעברו השני של האזור המבוצר.
סיפורים כמו זה של הצעיר שיו לי (33), בן של חולה בנגיף, שעבר בשבוע שעבר בין חמישה בתי חולים שונים בווהאן והתחנן שיסכימו לאשפז את אביו בן ה־63, אבל בתגובה, נתקל בבהלה ובפאניקה של אנשי הצוות הרפואי. "בכיתי לרופא שהוא חייב לטפל באבא שלי, אם הוא מת – כולנו מתים", הוא מספר בשיחת טלפון. "אבא שלי ונדבקים אחרים בסוף ימותו בבתים שלהם ולא יהיה לזה שום תיעוד. אף אחד לא יידע אם הם באמת מתו בגלל הווירוס או מסיבה אחרת, וכנראה זה מה ש'למעלה' רוצים שיחשבו. אמא שלי חיטאה את כל הבית, ועכשיו היא ואבא עברו לגור בחדרים נפרדים. כשאבא צריך משהו – אוכל, מים, תרופות – הוא קורא לאמא שלי, והיא שמה לו ליד הדלת. אנחנו נזהרים מאוד כי אין לנו מושג מה באמת קורה כאן".
גם במשפחת סאן – הבן, אשתו, אביו ואמו – כולם סובלים מסימפטומים של המחלה זה כשבוע, אבל כשהם מגיעים לבית החולים הקרוב הם מקבלים רק תרופות סטנדרטיות נגד שפעת. "זה חסר תועלת", אמר הבן וונג'י. "אף אחד לא רוצה לבדוק אותנו, אי-אפשר לקבל פה אבחון ראוי. היינו צריכים לקנות תרופות בעצמנו, כשמחיר של בקבוקון קפץ מ-560 ל-720 יואן ביום אחד" (כל שקל הוא פחות או יותר שני יואן).
לעומת וונג'י ולי, רבים מתושבי ווהאן מסרבים להתראיין. "אנחנו חיים עכשיו על הקצה. נמצאים במצב מאוד רגיש", מסביר לי אחד מהם. כמו השכנים משנגחאי, גם תושבי ווהאן רואים בחיוב את הצעדים של השלטונות למיגור המגיפה, אך באותה נשימה הם זועמים על המחסור בתרופות, בציוד רפואי, בערכות אבחון ובמסכות פנים. ברשתות החברתיות במדינה צצים מדי יום סרטונים חדשים של עימותים בין חולים ורופאים, כשחלק גולשים ליריקות בפנים ואלימות של ממש.
התגובות מחוץ למחסומי כוחות הביטחון בוודאי לא תורמות לתחושה. לפני הטלת המצור הספיקו מיליונים מתושבי ווהאן להימלט מגבולות העיר, אבל נתקלו ביחס עוין בחוץ. בתי מלון מסרבים לקבל אותם, הם מוּרָדים ממטוסים ומוניות, ולכל מקום שאליו פונים הם זוכים ליחס עוין, תחקירים ובדיקות. רכבים עם לוחיות רישוי של חוביי – שם המחוז שאליו שייכת העיר ווהאן – נעצרים בכל כניסה ויציאה מכביש מרכזי במדינה. בכפרים ועיירות קטנות עוברים המקומיים בית-בית, ובודקים אם תושבי ווהאן תופסים בו מחסה. במחוז חנאן השכן התחילו המקומיים לסמן בתים של משפחות עם קרובים מווהאן שהגיעו לבקר במהלך החודשים האחרונים. הם נעזרים במידע שקיבלו מתחנות הרכבת וגם בשמועות ומלשינים. הבתים מסומנים בסרטים אדומים: "אנשים מווהאן בתוך הבית, לא להתקרב", נכתב, לבן על גבי אדום חגיגי. "אני מרגיש כמו עכברוש", אומר תושב העיר קיו דצינאנג, שנמלט לג'ג'יאנג. "אנשים שונאים אותנו כל כך ורוצים שנעוף מכאן. אבל לאן נלך?".
קח לך צבי, טווס או דורבן
על הקו, מוכר הדגים ג'יאן מינג ליו (53), שעובד שנים בשוק מאכלי הים והבשר בווהאן שממנו התפרץ לראשונה הנגיף. אבל שמונה דקות לתוך השיחה, והראיון שלנו מתפוצץ. "אני לא מסוגלת להבין אותך", זועמת עליו סאלי יאן (25). "עיני כל העולם נשואות עכשיו אלינו, אל סין ואל העיר שלך. מאשימים אותך בהבאת אסון על האנושות, ואתה אומר שכל זה בכלל לא מעניין אותך? זה מבייש את המדינה שלנו".
זאת הייתה התפרצות לא טיפוסית של הצעירה העדינה שהתנדבה לעזור לי בתרגום הריאיון. קִצפה של יאן יצא אחרי שמוכר הדגים הוותיק אמר שהוא לא מבין מה הבעיה בהרגלי אכילה מסורתיים, ושמדי פעם גם הוא מוכר חיות בר למאכל. "הווירוס הזה יכול היה להתפרץ בכל מקום אחר בעולם. אני לא חושב שבגללו אני צריך להתבייש במסורת שלי", אומר מינג ליו.
כבר 15 שנה שהוא ואשתו מגיעים לשוק בארבע לפנות בוקר ופורקים את הסחורה הטרייה של היום. בימים כתיקונם, מדובר בשרימפס ודגים, במועדים מיוחדים גם דביבונים ונחשי מים. לדבריו, בשוק הענקי, שמונֶה למעלה מ-1,000 דוכנים, אין הרבה שמוכרים חיות בר לאורך ימות השנה, אבל בחגים כמו ראש השנה הסיני המצב משתנה, ופתאום לא מעט משכניו מציעים חיות שנשחטות במקום או בשר מוקפא, שמועבר במשלוח ישיר עד פתח בית הלקוח. הוא גם התחיל למנות דוגמאות: ראש של צבי יעלה 6,000 יואן, ראש של שועל – 500 יואן, ראש של יען – 4,000 יואן, טווס שלם – 500 יואן. מחירים מיוחדים ניתנים גם על חיות פחות שכיחות כמו דורבן, חתול נמרי בנגלי וזבד דקל. רובם נצרכים כמעדנים שמיוחסות להם סגולות רפואיות מיוחדות, שהמשותף להן, איך לא, שיפור איכות הזרע. "יש המון מוכרים בשוק, אבל אנחנו כמו משפחה", אומר מינג ליו. "יש לי פה כמה חברים שנדבקו בווירוס, אבל ברגע שהלכו לבית החולים אף אחד לא רצה לקבל אותם בגלל שהם עובדים פה. זה מעליב".
השמועות בקרב הרוכלים הן שהווירוס פרץ כתוצאה מחשיפה של אחת המוכרות, בת כ-50, לבשר מרמיטה טרי או עטלף – תלוי לאיזה צד של הבניין משתייך הדוכן שלך. "היא ובעלה מוכרי דגים ושרימפס כמונו. בחודש שעבר היא התחילה להרגיש נורא עייפה, ואז התחיל גם החום. ראיתי איך במהלך היום היא שותה ליטרים על גבי ליטרים של מים. היא חשבה שזאת סתם הצטננות ושהיא תוכל לחזור לעבוד כרגיל אחרי ביקור אצל הרופא, אבל היא אושפזה ולא ראינו אותה יותר. שאלתי את בעלה והוא אמר שהמצב די רציני, אבל אז מי חשב בכלל שמדובר בווירוס הזה".
מינג ליו אומר שהוא פחות מוטרד מהאפשרות להידבק בווירוס, ומה שיותר מדאיג אותו הוא הסחורה הרבה שהזמין לקראת החג. תקופת ראש השנה הסיני היא הרווחית ביותר אבל השוק נסגר בהוראת השלטונות, "ועכשיו הכול מת. יש שם רק שומרים. אין אף אחד ברחוב ואנחנו מנסים לעשות מה שהממשלה אומרת, אז אני יושב בבית ולא יוצא. אני מודה שלא חשבתי שזאת בעיה לאכול חיות בר".
"זאת בעיה", קוטעת אותו הצעירה יאן, מדגישה את הפער הבין-דורי בסין. "ועכשיו שהממשלה מבינה את זה – אני בטוחה שזה גם הולך להיפסק".
כבר נהיה מאוחר
אחרי הגירוש מהמחסום אני משוטט ברחבי ג'ג'יאנג המרוקנת, ממלמל כבר בעל פה את קריאות הכרוז שחוזרות ברקע, עד שבפינת רחוב אני נתקל במראה נדיר מאוד בימים אלו: התקהלות של אנשים.
אני לא לוקח סיכונים מיותרים ועוטה על מסכת הפנים שלי מסכה נוספת, בידוד כפול. אף אחד לא מתרשם מהזר הלבן הממוגן שהגיע לשם, כולם עסוקים במלוא הריכוז בהתבוננות בדלתות הסגורות שממול. ואז נשמע פעמון מצלצל, הדלתות נפתחות – ובתוך שניות הקהל מסתער פנימה, דוחף את העגלות שבכניסה, ואותי איתן, בדרך למדפי הירקות.
מתברר שמדובר בשגרה יומית מאז המצור. אף אחד לא יודע מתי גם ג'ג'יאנג תיכנס להסגר, אז בינתיים אוגרים. בין המדפים מונחים פְליירים שקוראים לקונים לנהוג באיפוק צרכני. "יש לנו מספיק מזון במלאי, אין צורך לקנות בכמויות, זה יוביל להעלאת מחירים", נכתב שם. "אם אתם רואים מדף ריק זה לא בגלל מחסור במזון, אלא רק כי עוד לא הספקנו למלא אותו. לא לדאוג".
אבל זה כבר מעט מדי, מאוחר מדי.
לפנייה לכתב/ת 
