בואו נדבר על סקיני ג'ינס לאחר לידה

"מיכל הקטנה" הצטלמה במסעדה פחות מיממה לאחר הלידה החמישית ופתחה מחדש את השיח על הסטנדרט הלא מציאותי. ואלה חדשות טובות

חן ארצי סרורפורסם: 18.02.20 , 12:01

פרויקט משפחה בצמיחה מיכל הקטנה (צילום: תומי הרפז)

ארכיון. מיכל הקטנה(צילום: תומי הרפז)

מדי פעם אנחנו נקלעים לשידור חוזר של פרקי "היולדת הזוהרת". לפעמים זו דוגמנית שיוצאת עם סקיני ג'ינס מבית חולים, לפעמים זו כוכבת ריאליטי שמצולמת בחדר לידה עם איפור מושלם וגוונים בשיער, ולפעמים זו השחקנית "מיכל הקטנה", שכבר עשתה מנוי קבוע בסדרה. לפני שנתיים היא בחרה לשוב לבמה ימים ספורים אחרי לידת תאומים, והפעם היא הסתפקה בצילום אינסטגרם שלה במסעדה, 16 שעות אחרי הלידה החמישית.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

וכמו בשידור חוזר, גם כאן התגובות הפכו צפויות: הטענה העקרונית כי מדובר במודל על-אנושי שמנסה לייצר דגם נשי שלא באמת קיים, התגובה הטבעית של קנאה מתפרצת, וגם אלו שחוזות פני עתיד וכבר צופות לה את נפילת ההורמונים הגדולה.

אני מבקשת להתעכב לרגע על השיחה התרבותית הזו. הלוא בעבר, כשאישה מפורסמת ילדה ונדרשה לדגמן "עסקים כרגיל", מצג השווא הזה באמת יצר מודל הזוי ולא ריאלי. כל אישה שילדה פעם יודעת בדיוק מה המשמעות של להפוך מאישה לנהרות של חלב ודם. כל יולדת מכירה את האדרנלין האדיר, ואז את נפילת המתח. את האושר הנשגב, ואז את הימים הקשים, הסיזיפיים, שאין בהם חוקיות או היגיון. שלגוף בסוף יש חוקים משלו.

אבל כל הממד הזה היה ממד כמוס, שיחה של אישה מול עצמה שנמצאת בפער אדיר מול השדר התרבותי – שדר כפול שעניינו הדרישה לשוב לאותו "מודל יופי" מדומיין של בטן שטוחה וחיוך מרוח, ומצד שני להפוך בן-לילה לאיזה סופר-אמא שיודעת הכל ואין בה שבב של ספק או תמיהה. המודל הזה פס מהעולם, וההוכחה הכי טובה לכך היא התגובה הפבלובית שלנו לכל שחקנית או מגישה שדחוף לה לערוך מבלי משים טשטוש לידה.

הרי למעשה כל תמונה מושלמת כזו גורמת לאפקט הפוך: לגל של אלפי נשים שבוחרות לשתף ברשתות החברתיות את הסיוט שבתפרים, את הקושי שבהנקה, את תמונות החלוק של בית החולים (שתמיד גדול מדי) ואת ריח הפליטה. והנה, אם נרצה או לא, נוצרת שיחה חדשה וסטנדרט חדש. שיחה שבה יש מקום למגוון חוויות ותחושות, שבעבר לא זכו לקמצוץ של רייטינג.

מיכל הקטנה טענה שהתגובות המוגזמות לתמונה שלה נובעות מקנאה, והיא בסך הכל שיתפה רגע אישי בלי איזו יומרה. מובן שהאמירה הזו מנותקת לחלוטין מהמציאות. להחליט שהאישי הוא אך ורק אישי ואין בו שום ממד פוליטי זו היתממות. מצד שני, טוב שיש מי שעוד מתעקשות לאחוז במודל "היולדת הזוהרת". הרי בזכותן השיחה שלנו מתעוררת, הפילטרים והמסכות מוסרים, ונשים ואנשים יכולים לרגע לדבר בכנות על הדבר האינטימי הזה.

על כל קבוצה של אמהות משקיעות קמה קבוצה של אמהות שוקעות. על כל אבא מושלם נולד אבא פגום. הצורך לנרמל את השיחה ולהוריד אותה אל הקרקע, אל חיי היום-יום, הפך לצורך כמעט קיומי. בסופו של דבר, השיחה התרבותית כולה נשען על אותו ערוץ – הצורך בהכרה ובאהבה. מי שמעלה תמונות בסקיני ומי שמעלה תמונות של תפרים בעצם קוראת אותה קריאה: תראו אותי. עשיתי משהו גדול כרגע. אני צריכה שתפרגנו.

אם ככה, אין באמת הבדל גדול בין השוקעת למשקיעה. לשתיהן, באופן משונה, יש אותו צורך נואש באישור חיצוני ובהכרה. אמפתיה, שותפות גורל וגם פרגון הם ערכים שיכולים להוביל אותנו באופן כן יותר דווקא אם נצליח להשיל מעצמנו את הצורך התמידי ליחצן כל חוויה קיומית – מלידה ועד אובדן. אם נצליח להשאיר איזשהו מרחב כמוס שלא יהפוך מיד לעוד תמונה באינסטגרם.