אלה לא קשישים עריריים. הילדים פשוט זנחו אותם
נתקלתי בתופעה הזאת שוב ושוב: נשים וגברים מבוגרים ובודדים שמשוועים לשיחה, ליחס, לאינטראקציה. כשהתעניינתי גיליתי מי השאירו אותם לבד
(צילום: shutterstock)
אתמול נמצאו אם קשישה ובתה המבוגרת מתות בביתן, ובכך עלה ל-21 מניין הקשישים שמתו השנה בבתיהם, באין משגיח, בלי שמישהו בעולם יהיה לידם ברגעיהם האחרונים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
תמונת הקשישים המתים לבדם לא מרפה ממני. האמינו לי שאני לא עוצמת עין בלילות. זה "טרנד" כל כך נורא. בשנה שעברה מתו 130 קשישים בבתיהם - גלמודים, עריריים, חלקם עניים מרודים. גם כשלא סבלו מחסור – כולם היו בודדים מאוד, זנוחים.
מה שמשותף לרובם הוא שהם נזנחו בידי בני משפחה אגואיסטיים וערלי לב. לפעמים היו אלה ממש הילדים שלהם, בשר מבשרם, שנטשו; אנשים איומים שמבחינתם האב או האם הקשישים עשו את שלהם וכעת הם... מיותרים. מפגן קורע לב של יחס מחפיר של בני משפחה להוריהם או לקרובים חסרי ישע.
החורף הייתי פעילה בכמה חלוקות שמיכות לקשישים, והתופעה חוזרת על עצמה שוב ושוב: את מתחילה לדבר עם קשיש או קשישה, שואלת בעדינות אם יש לו או לה קרובי משפחה, ולמרבה התדהמה מסתבר שאכן יש להם קרובים, לעיתים קרובות ילדים, אבל אלה פשוט נטשו אותם.
"פה ושם הבן שלי מתקשר... ככה פעם בשבועיים-שלושה, שואל אותי מה נשמע", אומרת ת' תוך שהיא מנסה לגונן על בנה המזניח, מעניקה לו נקודת זכות עלובה בגין הטלפון המתעניין. וזה עוד טוב יחסית. הבן הזה נזכר לפחות פעם בכמה זמן שיש לו אמא. למרבה הזוועה כבר נתקלתי בקשישים שילדיהם שכחו כביכול שיש להם הורה זקן שזרוק בדירתו לבדו.
אני מניחה שהם כן זוכרים, אבל נוח להם להדחיק. הם עסוקים בעצמם, בחיים הפרטיים שלהם, חושבים רק על עצמם, מקסימום גם על הילדים שלהם. מה שבטוח שהילדים האלה, אחרי הדוגמא שהם מקבלים בבית, יזנחו גם הם, בבוא היום, את הוריהם.
והתוצאה: אלפי קשישים תקועים בתנאי הזנחה בבתים שלהם. והבעיה אינה תמיד רק בעיה של הישרדות פיזית. לעיתים קרובות גם כשיש להם כסף למחייתם, הבדידות הורגת אותם. הם כמעט לא יוצאים מהבית, כמו שאמר לי אדון בשם מישקה: "אני מאוד רוצה לצאת, אני רוצה ללכת לבית קפה, אולי להצגה, אולי אפילו להשקיף על הים. אבל אין לי איך לצאת מהבית. אין מי שיעזור לי עם ההליכון. לבד אני לא יכול לעלות לאוטובוס או לחצות את הכביש. אני אומר לך ג'ודי, הנשמה שלי עדיין צעירה, אני עוד לא גמרתי לחיות את העולם, אבל אני מונח בבית כמו אבן, לבד עם עצמי ועם הטלוויזיה. לא, אין מבקרים, אני בקושי בא במגע עם אנשים, לאף אחד לא אכפת ממני".
ואני שומעת מונולוג כזה ומצטמררת.
(צילום: shutterstock)
האנשים האלה צמאים לקול אדם, לשיחה, להשמיע את דעותיהם, לטייל באוויר הצח. כל כך פשוט לעזור להם, כל כך קל להקל ולשמח אותם.
הנה הצעה: במקום להתעסק בפוליטיקה עלובה, שיקום נא שר החינוך ויכניס לתוכנית הלימודים - החל מחטיבת הביניים ועד לסוף התיכון - פרויקט סטייל "והדרת פני קשיש". כל ילד יוצמד לקשיש או קשישה שמעוניינים בביקורי הילדים. הם יגיעו, פעם בשבוע, לבית הקשיש לשעתיים של בילוי איתו. פשוט להיות איתו. להפיג את המחלה הממארת הזו הקרויה בדידות. והיות שיש יותר תלמידים מקשישים, כל אדם ערירי כזה יזכה לשלושה ביקורי תלמידים בשבוע.
זה פרויקט כל כך קל ליישום, ושני הצדדים רק ירוויחו ממנו, בענק. המבוגרים הבודדים יזכו בהפגה ניכרת של בדידותם, ואולי גם פה ושם בעזרה טכנית או בסידורים. והילדים ילמדו לעזור, לטפל, להקשיב; הם יפנימו ערכים של עזרה לזולת והם גם ייהנו. מניסיון – הם יחוו מעין היי שכזה. באמת. יש אפילו שם מדעי לתחושת העונג שנגרמת למי שמתנדב ועוזר: The Helper's High.
וחוץ מזה, היחשפות הילדים – יצורים קטנים ואגואיסטיים שכמותם – לקשיי החיים של מבוגרים עריריים, תלמד אותם להעריך את מה שיש להם, ולהוקיר תודה.
ומילה טובה למתנדבי זק"א שיצאו השבוע במבצע מקסים: "שכן, שים לב אם אני חסר". משפט כל כך פשוט אך מצמרר. המטרה: שדיירים ידפקו בדלת שכניהם המבוגרים והבודדים, פעם ביום, לוודא שהם בסדר. הגיע הזמן להכניס חמלה לחיים שלנו, ואכפתיות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ג'ודי ניר מוזס שלום
מומלצים
