על סף אובדן שליטה
גוש "רק לא ביבי" נראה נחוש מאי פעם להדיחו, ויש כמה תרחישים אפשריים לכך. על המרחק שבין אופוריית הליכוד בליל הבחירות למציאות המסובכת מתמיד | פרשנות
אם לא יתרחש שינוי של הרגע האחרון ואם הרכבת שיצאה מהתחנה עם פרסום תוצאות האמת בבחירות תמשיך לדהור באותו כיוון, בקרוב מאוד יהפוך בנימין נתניהו לראש הממשלה לשעבר. זה יכול לקרות זמן קצר אחרי שחגג את "ניצחונו הגדול ביותר" כהגדרתו בנאומו בליל הבחירות.
אל המערכה הזאת יצא נתניהו כחיה פצועה היוצאת לקרב חייה. מ-2015 הוא לא נבחר לראשות ממשלה ולמרות זאת מכהן מאז פוזרה הכנסת ה-20 בתפקיד, מכוח היעדר ההכרעה. כבר שנה שיש בכנסת רוב נגדו, אולם הוא שולט במוקדי הכוח בה בחסות סירובן של כל הסיעות - מהרשימה המשותפת עד ישראל ביתנו - להתאחד נגדו. לראשונה זה שנה, נדמה שזה נגמר.
ההחלטה של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן - לתמוך ביוזמה שנחשפה ב-ynet מטעם עפר שלח (כחול לבן), אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) ואיציק שמולי (העבודה מרצ גשר), לחוקק חוק שלא יאפשר הטלת הרכבת ממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום - מחדדת יותר מהכל את מיקומו של ליברמן בתוך הפלונטר הפוליטי בנקודת הזמן הזאת. מי שהבטיח הפעם לרדת מהגדר ולייצר הכרעה, לא רק ירד מהגדר, אלא גם עקר אותה ממקומה.
בחסות החלטת ליברמן, אם לא יהיו עוד שינויים מפתיעים, יאבד בקרוב נתניהו לראשונה את השליטה בכנסת באופן מוחלט במקרה הטוב, ויוגבל חוקית מלהרכיב ממשלה במקרה הרע. מאיזו זווית שלא מסתכלים על זה, הקוסם בבעיה.
הקמפיינים רק מתחילים
איך הגיע נתניהו למצב הזה, שבו מאופוריה מוחלטת וחגיגות ניצחון החל לזעוק געוואלד על גניבת הבחירות? במערכת הפוליטית מצביעים הניתוחים על שני אירועים עיקריים בעלי השפעה.
האחד הוא ההתעסקות המוגזמת של נתניהו עם הרשימה הערבית המשותפת, שבבחירות אפריל הסתכם כוחה (בשתי רשימות נפרדות) ב-10 מנדטים, והשבוע היא צמחה ב-50 אחוזים בתוך שנה ל-15 מנדטים. נדמה שאיש ממנהיגי הציבור הערבי לא היה מצליח לייצר דבק כזה ברשימה ולהמריץ את הבוחרים במגזר הערבי כמו שעשה נתניהו במיומנות, מה שהפך אותם בכוח לשחקנים.
אחוזי התמיכה במשותפת עלו לא רק במגזר הערבי, אלא גם במגזר היהודי. כ-15 אלף פתקי "ודעם" נכנסו למעטפות ביישובים יהודיים ובישובים יהודים מעורבים - כפול מהפעם הקודמת. גידול בהצבעה למשותפת חל גם במגזר הדרוזי שם נרשם גידול בהצבעה למשותפת ביחס לפעם הקודמת. קמפיין "לגנץ אין ממשלה בלי טיבי" היה סופר אפקטיבי והניב תוצאה יפה לנתניהו במגזר היהודי, אבל יצר כוח שפעל לרעתו במגזר הערבי.
בליכוד זה לקח 12 שעות עד שחלחלה ההבנה שהאופוריה היתה מוגזמת. גם שיח העריקים שדחק את המועמדים לכך לפינה ואילץ אותם להצהיר נאמנות לגנץ היה טעות אסטרטגית בחסות שכרון הניצחון שלא היה. "כנראה שזה מכתוב", אומר גורם פוליטי, "אם אחרי עבודת שטח חסרת תקדים שעשינו וניהול קמפיין מפואר ביחס למתחרים, אין לנו 61 כנראה שזאת כבר גזירה משמיים. יותר ממה שעשינו כבר אי אפשר לעשות".
תוצאות הבחירות, שלראשונה קלעו דווקא לסקרים אחרונים ולא למדגמים, הכניסו את המערכת הפוליטית המסוחררת לעוד סיבוב בקרוסלה. עכשיו, אחרי שנה של שיתוק ורפש, יש מי שנראה נחוש יותר לעצור ולרדת.
התחנה הראשונה האפשרית היא החוק שימנע מנתניהו להרכיב ממשלה. הוא נותן אמנם פתרון לפלונטר הפוליטי אבל נולד כיוזמה לא מאורגנת ולא מהודקת ויש איתו לא מעט בעיות, אולי גם משפטיות. מלבד היותו חוק פרסונלי מהסוג שיוזמיו מתנגדים לו בדרך כלל באופן נחרץ, הוא עשוי לעורר אנטגוניזם חריף בקרב קהלים שונים.
עם הבעת התמיכה של ליברמן בחוק, אפשר כבר להעריך שגנץ לא יזדקק לו. אם אפשר לגייס הסכמה רחבה ורוב בכנסת לחוק שכזה, אפשר גם לגייס רוב להקמת ממשלה בראשות גנץ.
יש כמה אפשרויות על השולחן. נדמה שהרוב הקיים בכנסת תחת הכותרת "רק לא נתניהו" מוכן הפעם ללכת רחוק יותר מבעבר בכל הנוגע להוצאתו מבלפור. לצורך כך נזרקים לאוויר שלל רעיונות יצירתיים, חלקם נוגעים למימוש הרוב הימני בכנסת מינוס הבעיה הפרסונלית - נתניהו; אחרים מדברים על ממשלה עם חרדים שתקבל לגיטימציה לפעול אפילו מגוש "רק לא ביבי", ויש גם אפשרות שממשלת מיעוט תושבע בתור התחלה בתמיכת המשותפת.
בכל מקרה, זה הכי רחוק שהיו מוכנים ללכת פה במהלך השנה האחרונה. וכך או כך, הקמפיינים כדי לרתום את הציבור בעד ונגד מהלכים מרחיקי לכת ממש לא הסתיימו, אלא רק מתחילים.
לפנייה לכתב/ת 
