החינוך המיוחד מושבת - ולמדינה אין פתרון לבן שלי

(צילום: shutterstock)

"אבא, אני רוצה חיבוק". בניגוד להורים אחרים, אני זכיתי לשמוע את המילים הללו מהבן שלי רק כשהוא היה בן שלוש וחצי.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

משבר הקורונה פוגע במיוחד בחינוך המיוחד. שוחחתי בימים האחרונים עם גורמי מקצוע ועם האנשים שמחליטים, ויש מסקנה אחת ברורה: לקברניטים במשרדי החינוך והבריאות אין שום תוכנית מגירה לעתות חירום. בחינוך הרגיל דאגו ללמידה מרחוק, אבל מה עם החינוך המיוחד?

הנה מה שאי אפשר לעשות:

1. אי אפשר לבצע טיפולים בבית. הסביבה הביתית חייבת להיות מנותקת מסביבת הגן עבור ילדים על הרצף.

2. אי אפשר לחזור לטיפולים הפרטיים. הבן שלנו עבר תהליך פרידה מורכב מהמטפלות שלו, והחזרתו מסוכנת כי היא תצריך שוב הפרדה.

3. אי אפשר לבצע טיפול מרחוק כמו למידה מרחוק. הטיפולים כוללים משחק פרונטלי. הרעיון לא יעיל ולא ישים.

אז הגשתי הצעה: להקצות ולהשמיש את מבני המתי"א (מרכז תמיכה יישובי-אזורי של משרד החינוך) לטובת הטיפולים. בכל עיר מדובר בעשרות ילדים על הרצף. לא מאות ולא אלפים. אפשר לבנות מערכת שעות שתפריד בין קבוצות הילדים כך שהם והמטפלים שלהם לא ייתקלו אחד בשני, ואת הילדים אפשר לחלק לקבוצות של ארבעה (בכל גן תקשורת ישנם שמונה ילדים).

ההצעה הוגשה ונשללה, אבל פתרון חלופי גם אין. הקברניטים מתראיינים ואומרים שהם עושים הכול, בזמן שכמעט חמישה ימים חלפו עד כתיבת שורות אלה ועדיין לא הוצע פתרון אחר.

המחקרים מוכיחים, וגם אנשי המקצוע אומרים את זה: הוצאת ילד על הרצף האוטיסטי משגרת החיים שלו תוביל לנסיגה ודאית. באיזו רמה? אי אפשר לחזות. אבל הנסיגה תתרחש גם תתרחש.

תהליך של שנה שלמה עם המטפלות הפרטיות המקסימות, ואז עם צוות הגן המסור והמקצועי ביותר שיש, יחד עם העבודה שלנו כהורים, וחשוב מכך – העבודה וההיענות של הבן שלי – כל זה ירד לטמיון אם לא יושג פתרון.

משבר הקורונה יסתיים בסופו של דבר. כולם יודעים את זה. אבל הקרב האמיתי שלנו רק יתחיל. שוב. הקרב עבור הילד. ומשרדי הממשלה? זו כבר הרי לא תהיה בעיה שלהם. זו תהיה בעיה שלנו.

• רון נוטקין הוא אב לילד על הרצף האוטיסטי