השבועיים ששינו את החברה הערבית בישראל
משבר הקורונה טלטל את תודעת החירום של האזרחים הערבים, שחולקים שותפות גורל עם שאר האוכלוסייה. אסור לפספס את ההזדמנות הזאת
עו"ד רסול סעדה(צילום: יוזמות אברהם)
במשך עשרות שנים מאז קום המדינה לא היו אזרחי ישראל הערבים חלק מהטראומה, מהאיומים, מהחזית או מהעורף. הרגשתם כ"מוגנים" מפני האיומים שאיתם התמודדה המדינה נבעה מארבעה גורמים עיקריים: מערכת יחסים שברירית המאופיינת בחוסר אמון עמוק מול הממסד; היעדר תשתיות חירום פיזיות (כבישים, צוותי חירום, רכבי חירום ועוד); ייחודיות תרבותית כחברה מסורתית ושמרנית שרוב מנגנוני החירום בישראל לא מותאמים לאורח חייה, וזיכרון הנכבה והממשל הצבאי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
רק מאז מלחמת לבנון השנייה החל תהליך עלייה במודעות בנושא החוסן והמוכנות לחירום ביישובים הערביים. הסיבה הייתה ההלם מכך ש-41% מסך ההרוגים האזרחים בישראל היו ערבים.
בשני העשורים האחרונים עוברת החברה הערבית שינויים עמוקים במבנה המסורתי, ואלה מתבטאים בשחיקת מנגנוני הסמכות הקלאסיים: המשפחה המורחבת, החמולה ואפילו מערכת היחסים הבין-אישית (תמורות אלו הן גם חלק מסיבות העומק להגברת תופעת הפשיעה והאלימות).
במקביל, החברה הערבית הרבה יותר חזקה ומאורגנת, והיא מצליחה להכיל את ההטרוגניות בתוכה. זה ניכר בעלייתה של הרשימה המשותפת ככוח פוליטי מאוחד, בהתארגנויות פונקציונאליות ועוד. מספיק להסתכל לעבר המסורים והמצטיינים שנמצאים בחזית המאבק בנגיף הקורונה כרגע: רופאות, אחים, רוקחים ושאר הערבים במערכת הבריאות.
מי שעקב עד לפני שבועיים אחרי הרשתות החברתיות והתבונן בחיי היום-יום של החברה הערבית היה חושב שאנחנו חיים בעולם אחר. השיח סביב המגפה נע בין בדיחות לבין קונספירציות על היותה מזימה אמריקנית לפגוע בכלכלת סין או להיפך. למה זה היה כך?
עד לפני שבועיים, כל המידע שזרם בשפה הערבית הגיע ממדינות ערב שכנות - ירדן, מצרים, כווית ואחרות, דבר שייצר דיס-אינפורמציה ביחס למתרחש. היחידה שאיזנה את המצב הייתה הרשות הפלסטינית, שהציפה את חומרת המצב. עד אז, משרד הבריאות כמעט ולא דברר את המתרחש בשפה הערבית.
אבל מאז תורגמו לערבית מאות הודעות וסרטונים, תודות למתנדבים ואנשי מערכת הבריאות הערבים שבתיאום עם משרד הבריאות לקחו על עצמם את משימת ההסברה.
הנחיות משרד הבריאות שתורגמו לערבית:
מרכז קניות סגור ברהט, בשבוע שעבר (צילום: רועי עידן )
אבל זה לא כל הסיפור. האזרח הערבי הממוצע נמצא בדילמה: ההנחיות שהוא מקבל מהממשלה סותרות באופן מהותי את אורח חייו. אני לא מצליח לדמיין את עצמי – לו עדיין גרתי בעיר הולדתי שפרעם – נמנע מלבקר את סבתי מדי יום, כפי שעשיתי במשך שנים מאז הייתי ילד קטן. וזו רק דוגמה. דמיינו את משמעות ההנחיות של אנשי הדת לסגירת מסגדים, כהחלטה פנימית שלא נכפתה מצד הממסד.
פתאום החברה הערבית היא חלק מהמערכה וממצב החירום. עיני כל המדינה מופנות אליה כמי אמורה לקחת חלק במערכה להצלת את כלל הציבור בישראל. הפעם גם אנחנו תחת איום ישיר.
בשבועיים האחרונים אנו מזהים התגייסות גורפת של מערכת הבריאות, הרשויות המקומיות, פקידי ממשלה, פיקוד העורף, אנשי רווחה, מתנדבים ועוד, שפועלים מסביב לשעון להעלאת המודעות בחברה הערבית ולסיוע לאזרחיה. אינטראקציה זו איננה מובנת מאליה. היא חדשה לכל השחקנים במגרש.
אחרי שיסתיים משבר הקורונה, המציאות תיראה אחרת. הוא מן הסתם גורם הרס, אבל במקביל מצמיח הזדמנות לחיים משותפים אמיתיים. התוצאה תלויה גם בגילויי אחריות של מי שמנווטים את הספינה, אלה שעד כה נטו לאכזב ואף חיבלו בכך בזדון.
- עו"ד רסול סעדה הוא פעיל חברתי ומומחה ליחסי משטרה וחברה ערבית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
עו"ד רסול סעדה
צילום: יוזמות אברהם
מומלצים
