באמצע מגפת הקורונה תקפה אותי דילמה מוסרית

מאמר רפואי בעל ערך לא יסולא בפז למלחמה בנגיף פורסם בשבוע שעבר בירחון יוקרתי, אלא שהוא התבסס לכאורה על פשע נגד האנושות. מנהל היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי שיבא כותב על המוסר בין חיים למוות

פרופ' יעקב (ג'יי) לביאפורסם: 22.03.20 , 06:38

פרופ' יעקב ג'יי לביא יעקב לביא (צילום: תקווה מהבד)

פרופ' יעקב (ג'יי) לביא(צילום: תקווה מהבד)

ככל שהתעצמה מגפת הקורונה גברו והלכו חששותיי באשר לגורלה של קבוצת החולים הייחודית המצויה בתחום אחריותי – קבוצת מושתלי הלב בשיבא. כמו שאר מושתלי האיברים, גם הם מטופלים בקביעות בתרופות נוגדות חיסון שמחד מחלישות את המערכת החיסונית ומונעות את דחיית הלב המושתל, ומאידך מחלישות את עמידותם בפני מחלות זיהומיות. קצב ההדבקה בנגיף הקורונה ועוצמת פגיעתו בחולים מדוכאי חיסון הדאיגו אותי ואת עמיתיי ברחבי העולם. איש מאיתנו לא טיפל מעולם בחולה מדוכא חיסון שלקה בווירוס זה ולא היה לנו אפילו קצה חוט מקצועי להיאחז בו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ואז, לשמחתנו הרבה, פרסם בתחילת השבוע שעבר הירחון הרפואי החשוב בעולם בתחום השתלות הלב מאמר שתיאר בפירוט את מהלך מחלתם של שני מושתלי לב מסין שלקו בווירוס, כולל הטיפול בהם ועד להחלמתם. המידע היה ייחודי ובעל חשיבות שלא תסולא בפז.

ואולם, בעודי קורא את המאמר, צדה את עיני השנה שבה הושתל אחד משני החולים – 2003. בשנה זו, יותר מ-95% מהאיברים שהושתלו בסין ניטלו בכפייה מאסירים שנידונו למוות ומאסירי מצפון, בעיקר מקרב מתרגלי הפאלון גונג, שהוכרזו כמתנגדים למשטר הקומוניסטי, נכלאו באלפיהם במחנות ריכוז והוצאו להורג בלא משפט לצורך מכירת אבריהם.

בית הדין הבינלאומי, שחקר את הנושא, פרסם לאחרונה את מסקנותיו שבמסגרתן קבע שהליך זה – המהווה פשע נגד האנושות - התקיים בסין במשך שנים רבות וממשיך בה עד היום. חרף הצהרות השלטון הסיני על הפסקה לכאורה של השימוש באברי נידונים למוות מ-2015 (תוך המשך ההתכחשות לשימוש באברי אסירי המצפון), עדויות רבות שהובאו בפני בית הדין, ובכללן מחקר מדעי רחב-היקף שפרסמתי עם עמיתים אוסטרלים, מצביעים בבירור על המשך התהליך הנפשע עד היום.

לנוכח זאת נקטו עד כה מרבית ירחוני הרפואה המובילים העוסקים בתחום השתלות האיברים במדיניות ברורה של הימנעות מוחלטת מפרסום כל עבודת מחקר קליני במושתלים שבוצעה בסין. המאמר שפורסם השבוע היה, לכן, חריג ויוצא דופן וגרם לי לתהיות באשר ללגיטימיות המוסרית של פרסומו.

הוצאה להורג בסין, 2004(צילום: AFP)

האם המידע הייחודי שהובא בו, שיש בו בכדי להציל את חייהם של מושתלי לב רבים בעולם שאולי יידבקו בקורונה, מצדיק את הפרת חרם הפרסום? סוגייה אתית זאת נדונה בעבר בהרחבה בהקשר ללגיטימיות שבפרסום מחקריו של הרופא הנאצי יוזף מנגלה, והמסקנה הגורפת הייתה איסור פרסומם.

עם זאת, ככל שהרביתי לדון בסוגייה ביני לבין עצמי נאלצתי להודות כי חשיבות המידע שבמאמר הינה רבה ואסור היה בעת הזאת למנוע את פרסומו. מנגד, לא יכולתי להסכים שבחסות חשיבות זאת יירמס כבודם של האומללים ששילמו בחייהם על לא עוול בכפם בשמשם מקור ללבבות המושתלים.

שלחתי מייל דחוף לעורך העיתון בארה"ב וביקשתי ממנו שיצמיד למאמר הערה המסבירה לקוראים שההחלטה לפרסם אותו הייתה בבחינת אירוע חריג ונבעה מחשיבותו כעת, אך אין בה משום השלמה עם המקור הנפשע של הלבבות שהושתלו, והוא נעשה תוך כבוד זכרם של אלה שמהם ניטלו הלבבות בכפייה. להפתעתי ולשמחתי קיבל העורך את המלצתי וההערה פורסמה כלשונה באתר הירחון בתוך שעה.

כאשר בהמשך השבוע האחרון החליטה ממשלת ישראל להתיר הנהגת אמצעי מעקב אלקטרוניים אחר חולים שהוכח שנדבקו בווירוס הקורונה על מנת להתריע בפני כל מי שבאו איתם במגע על הצורך בכניסה לבידוד, לא יכולתי שלא לשוב ולהנהן בצער אך בהסכמה מול המהלך הקיצוני הפוגע אנושות בזכויות הפרט שלנו.

אכן, יש לדאוג לבקרה ציבורית הדוקה וקפדנית אחר ביצוע מהלך קיצוני שכזה, אך בבסיסה אין לגנותה. קו ישר מקשר בין החלטת הממשלה להחלטת עורך הירחון הרפואי בעת הזאת. זמנים קשים וקיצוניים מחייבים קבלת החלטות חריגות וקיצוניות. כשעל כף המאזניים תלויים החיים בצל הווירוס הארור, אין לנו את הפריבילגיה להיצמד באדיקות לחוקי האתיקה ועלינו לעיתים להרכין ראש עד חלוף הסערה. והיא תחלוף.