הפעם, התערבות בג"ץ מוצדקת וחיונית
יו"ר הכנסת מערער את יסודות הדמוקרטיה וטוב שביהמ"ש החליט כפי שהחליט. וזה בניגוד להטלת המנדט על נתניהו, אישור מינוי בכירים ועוד
סירובו של ח"כ יולי אדלשטיין להביא להצבעה את בחירת יו"ר הכנסת מהווה ערעור יסודות הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מושתתת על שלטון הרוב, על חילופי שלטון בדרך לא אלימה ועל כך שהנהגה נוכחית, שאיבדה את הרוב, מעבירה את השרביט למנהיגי הרוב החדש, ללא היסוס וללא הסתייגות, תוך איחולי הצלחה. כל ניסיון של ההנהגה הקיימת לנהוג כפי שנוהג אדלשטיין, ולהשתמש בסמכויות שעדיין בידה כדי לעכב או לשבש את העברת השרביט, מהווה ערעור היסוד המרכזי שעליו מושתתת הדמוקרטיה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
נסיבות אלה מצדיקות התערבות בג"ץ. בעבר התייחסתי לשורה של נושאים שבהם בג"ץ התערב, שעה שלדעתי לא הייתה לכך הצדקה. כך למשל, אין שום הצדקה שבג"ץ יפסול מינוי בשירות הציבורי מכיוון שנמצא דופי כלשהו במעשה שעשה המועמד שנים אחדות (לפעמים שנים רבות) קודם לכן. כאשר הכנסת קבעה את הקריטריונים למינוי, ובהנחה שהמועמד עומד בהם והרשויות המוסמכות סבורות שהוא האדם המתאים – אין סיבה שלא למנותו.
בג"ץ איננו בית משפט פלילי ואין זה מתפקידו להעניש אנשים על מה שעשו בעברם. התערבותו בעניין כזה משיקולי "חוסר סבירות" משבשת את המשילות ופוגעת בזכויות האדם של המועמד. מה גם שסבירות הבג"ץ איננה בהכרח עדיפה על סבירות הרשויות האחרות.
דוגמא שנייה: בג"ץ עומד לדון בהרכב מורחב בשאלה אם בנימין נתניהו יוכל להרכיב ממשלה נוכח כתבי האישום נגדו, ואם הנשיא בכלל יכול להטיל עליו תפקיד זה. בעיניי אין לכך מקום. הוראות החקיקה של הכנסת ברורות וחד-משמעיות. הכנסת העדיפה את חזקת החפות על פני שיקולים אחרים.
בג"ץ התעלם בעבר מחזקת החפות וגם מחוקי הכנסת (כפי שעשה בעניינם של ראשי ערים שהוגשו נגדם כתבי אישום) והעדיף את חזקת האשמה. אבל בעניינו של נתניהו מן הראוי שיכבד את החוקים שמכוחם הוא קם ופועל. מה גם שלא מדובר בחקיקה הפוגעת בזכויות אדם, אלא להיפך: זכותן של מפלגות אחרות להתנגד להרכבת ממשלה על ידי נתניהו משיקולים ציבוריים. זה מאבק פוליטי. אבל נוכח הוראות החוק - זה לא עניין לבג"ץ.
ועוד דוגמא: בג"ץ החליט בשעתו שעל המדינה למגן את בתי הספר בשורה של ישובים בעוטף עזה בעלות של מאות מיליוני שקלים. אפשר להבין את מצוקת התושבים, אבל זהו נושא לא שפיט הכרוך בהקצאת מקורות למטרות ביטחון. בג"ץ לא מסוגל לראות את התמונה הכללית. כמות הכספים היא מוגבלת והשאלה אם להקצות כסף לכיפת ברזל, לאמצעי תקיפה או לאמצעי מיגון ולאיזה טווח למגן, היא בסמכות הממשלה. מעורבותו של בג"ץ בעניין איננה במקומה ואיננה מועילה.
אסתפק בדוגמאות אלה אף שיש רבות נוספות.
מעורבותו של בג"ץ בנושאים שאינם בתחומו גרמה נזק רב. היא פגעה בזכויות אדם, שיבשה את המשילות, ולא פחות חמור מכך - ערערה את אמון הציבור בבתי המשפט בכלל ובבג"ץ בפרט. הדבר מכביד על פעולת בג"ץ בנושאים שהם בגדר סמכותו ואשר מעורבותו בהם חיונית. מעולם לא טענתי שבעניינים כאלה יש להגביל את פעולתו.
המקרה הנוכחי נכלל בקטגוריה זו. פעולתו של אדלשטיין, המשתמש לרעה בסמכותו בנושא שיש לו בו כמובן גם אינטרס אישי, איננה רק "בלתי סבירה", אלא מהווה לדעתי חריגה מסמכות.
הטענה שלפיה התקנון מאפשר לו לדחות את ההצבעה עד להקמת ממשלה היא בלתי מתקבלת על הדעת. פירוש הדבר הוא שאם איש לא יצליח להרכיב ממשלה (כפי שאירע לאחר שתי הבחירות הקודמות) הוא יישאר דבוק לכסאו תוך התעלמות מהעובדה שהרוב בכנסת מבקש להחליפו.
במהלך כתיבת שורות אלה התקבלה החלטת בג"ץ המחייבת את אדלשטיין לכנס את הכנסת עד יום רביעי לבחירת יושב ראש הכנסת. יש לברך על החלטה זו, שהיא חדה, עניינית, קולעת, ולא פחות חשוב - ניתנה במהירות הראויה.
יש לדחות בנחרצות רעיונות שלפיהם את החלטות בג"ץ לא צריך לכבד. זהו מתכון לאנרכיה. את החלטות בג"ץ בנושא הספציפי שבפניו יש לקיים, וכך כמובן גם בעניין הנוכחי. ככול שבג"ץ קובע הלכה כללית (למעשה חקיקה), הכנסת חופשית לשנותה, אך לשם כך יש צורך ברוב קולות.
- פרופ' דניאל פרידמן הוא שר המשפטים לשעבר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
