בוז'י הרצוג צדק, אבל בני גנץ הכריע

אני לא זוכרת בדיוק סביב איזה חוק התחלתי להתעורר עם זיעה קרה בלילות ולחשוב שעשינו טעות כשלא נכנסנו לממשלת נתניהו במסגרת המו"מ שניהל בוז'י הרצוג. חוק ההמלצות? חוק ההדחה? חוק ההסדרה? לכי תדעי. ולחשוב עכשיו שכל המו"מ הסמי-היסטורי הזה התנהל בעידן ללא חקירות, קל וחומר כתבי אישום.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

קצת היסטוריה: להשתתפות של מפלגת העבודה בממשלות בשני העשורים האחרונים היו שני וקטורים שעבדו בכיוונים הפוכים: מחד תחושה של ידיים על ההגה, מאידך שחיקת מעמדה הציבורי של המפלגה. איך תתקוף ממשלה שרגע לפני כן היית שותף בה?

ב-2009 הייתה העבודה שותפה משמעותית והחזיקה בתיקים רציניים. מאידך היא יצאה מהממשלה מפוצלת, חבוטה ועם תחושת אשמה. ב-2013 ויתרה היו"ר שלי יחימוביץ' (עוד נחזור אליה) על שלל תפקידים ולא הצטרפה לממשלת נתניהו-לפיד-בנט. היא הפסידה את תפקיד יו"ר המפלגה לאו דווקא בגלל זה, אבל העבודה התרחקה עוד קצת ממוקדי קבלת ההחלטות.

ב-2015 הגיעו בוז'י הרצוג והמחנה הציוני, ששנה לאחר מכן קיבלו מנתניהו הצעה להיכנס לממשלה באמצע הקדנציה. בוז'י עדיין היה פגוע מקמפיין הליכוד שהאשים אותו ואת ציפי לבני שיביאו את דעאש לירושלים, אבל הבין את מחירן של עוד כמה שנים באופוזיציה. מבקריו טוענים שבמו"מ שניהל עם נתניהו החלה השחיקה הגדולה במעמדה של מפלגת העבודה. הם מתעקשים שזו הייתה טקטיקה שבה השתמש נתניהו כדי להרחיב לבסוף את ממשלתו עם אביגדור ליברמן וישראל ביתנו.

ובכל זאת, יש הבדל דרמטי בין המו"מ שניהל הרצוג לבין המו"מ שניהל בני גנץ בשבועות האחרונים: ההכרעה.

מטבעה, הכרעה היא דבר קשה לעיכול. הרצוג לא היה מסוגל להחליט, בטח כשנתקל במתנגדים מתוך המפלגה, שלא לדבר על אלה שפעלו מאחורי גבו מול שרים מהליכוד במטרה להכשיל את המו"מ, בעודם מעמידים לו תנאים לתפקידים באם המפלגה תיכנס לממשלה. זה היה פלירטוט ארוך מדי שאילץ אותו להסתיר, במקום ללכת לוועידת העבודה ולומר: זה מה יש. במקום שהרצוג משך ומשך, גנץ חתך.

כסאקרית של אחדות, שחטפה מקלחות קרות וציבוריות על כך, היה לי קשה לקרוא למהלך כזה אחרי קמפיין הבחירות מעורר הבחילה שזה עתה סיימנו. אבל בזמן שמגפת הקורונה דורשת בידוד חברתי, מחויב קירוב מוחות ולבבות שיפעלו יחד.

הממשלה ה-35, בהנחה שתקום, אינה קלה לעיכול, אבל בהינתן המציאות הבריאותית והכלכלית שמי יודע מתי תסתיים, נדרשה הכרעה. כשבני גנץ הבין שאין שום ממשלה אחרת, הוא החליט לא למשוך עוד זמן. אפשר היה לנהל משא ומתן יותר טוב? כנראה. האם הוא מסתפק במועט? כנראה. אבל בלב כבד, נדרש חיתוך מכאיב.

כשאני חוזרת לאותם לילות שטופי זיעה – עם חוקי ההמלצות, ההדחה, ההסדרה - אני נזכרת שסוכם עם הרצוג על וטו על חקיקה אנטי-דמוקרטית, שהיה עשוי לחסוך שנים פוליטיות קשות. בשבילי, בשבילנו, בעת הזאת, זה לא מעט.

הציוץ המעניין ביותר בימים האחרונים היה של שלי יחימוביץ', שכתבה: "ההחלטה של בני גנץ היא קשה ומרובת סכנות, אבל היא מפתיעה באומץ שלה, והיחידה שמייצרת סיכוי לממשלת אחדות. לא שממשלת אחדות היא תרחיש מלבב, להפך. אבל למרבה העצב, התרחיש היחיד האפשרי. ובנימה אישית: איזה כיף לי שאני כבר לא במקום שהפשרות בו כה נוראות".

עם הנימה האישית הזדהיתי עד קצות העצבים. כל מי שהיה במקום הזה מבין שהכרעה קשה, בין רע לרע יותר, היא צו השעה. מישהו היה חייב להוציא אותנו מהסחרור הנורא הזה, וגנץ, עם כל הכעס והאכזבה, לפחות מנסה.

• איילת נחמיאס ורבין הייתה ח"כית במחנה הציוני