בלי תוכנית הבלגן חוגג
ישראל זקוקה לתוכנית לוגיסטית, סדורה ויסודית, שמשקללת סיכונים ומנסה לנצח את נגיף הקורונה. כרגע, היא רק בהסגר. הטור מ"ידיעות אחרונות"
לפני ימים רבים פורסם כאן מאמר שכותרתו הייתה שישראל זקוקה לתוכנית לאומית מוסדרת למאבק בנגיף הקורונה וחזרה לשגרה. כמה שבועות אחר כך, אין תוכנית. והבלגן חוגג. צוותי חשיבה באוניברסיטאות. צוותי חשיבה בעולם ההייטק. חמ"ל רכש בראשות ראש המוסד. חמ"ל בהנהגת אנשי יחידות מיוחדות של צה"ל. צוותים עם מידע שאינו זמין לכולם של משרד הבריאות ומכון גרטנר. קרבות בין ראשי מערכת הבריאות; מנהלי בתי החולים נגד פקידי המשרד, פקידי המשרד אחד נגד השני. יום אחד יהיו יותר בדיקות. יום אחר אין טעם בבדיקות. מסכות? לא צריך, אומרת פרופ' סדצקי, ואז מפציעה עם מסכה ומדיניות חדשה (והכרחית) שנכתב עליה בעולם לפני זמן רב. ובעיקר, שוב ושוב, מתכון אחד בלבד: הסגר ועוד הסגר ונחמיר את הצעדים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הנה העובדות היבשות. שיעורי התמותה בישראל נמוכים כעת כי המדינה פעלה בתחילה נכון בבידודים של החוזרים מחו"ל. זהו הקרדיט של משרד הבריאות ומנהליו ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שזיהו מוקדם את האיום. שיעורי התמותה נמוכים בגלל עוד סיבות: בני ה-70 פלוס הישראלים, בוני הארץ, הם אנשים זהירים ומיושבים. הם הגנו על עצמם מוקדם. הם נמנעו מאירועים חברתיים, ובכאב לב מביקור אצל הנכדים. לבד מילדים, שאינם נבדקים, הם הקבוצה הקטנה ביותר מבין החולים במחלה. איפה עוד קיים המצב הזה? בגרמניה. וגם שם שיעורי התמותה נמוכים.
מערכת הבריאות הישראלית, רזה ומוחלשת אבל שרירית, גויסה. מספרי החולים הקשים עולים ועוד צפויים לעלות, אבל לפי שעה היא מתמודדת. ההסגר עובד, במידה רבה, כפי שהוא אמור לעבוד; אם סוגרים את המדינה וגורמים נזק כלכלי עצום ואנשים בבתיהם, ההדבקה בשלב ראשון תפחת. ואכן, העקומה השתטחה לא מעט בימים האחרונים. למרבה הצער, אין לנו מושג עד כמה; הנתונים שנמסרים לישראלים אינם מלאים. אנחנו יודעים כמה בדיקות עשו ביום, אבל לא כמה פוענחו כל יום, ואנחנו גם לא יודעים מתי החולים החדשים נבדקו בכלל. זה נשמע טכני, אני יודע, אבל זה ההבדל בין לדעת מה המצב ובין לא.
לחלופין, ובאותה קיצוניות, מקבלי ההחלטות חוששים מהקרדיט על ההצלחה. נתניהו נמנע בעקביות ממסירת עוד סמכויות לשר הביטחון נפתלי בנט בשל החשש, כנראה, שהצלחה תיזקף לזכות האחרון.
גורמים רפואיים ומחקריים אומרים כי החמרת ההסגר ביממות האחרונות כבר לא יועיל. "ההסגר עד כה היה יעיל, והגענו למקסימום של הישגים ממנו", הם אומרים, "והנזק הכלכלי של ההחמרה לא שווה את זה. האם הוצג דו"ח אפידמיולוגי לממשלה שאמר לה שכך וכך אנשים נדבקו במקום העבודה ולכן צריך לסגור מפעלים? לפגוע עוד בפרנסתם של אנשים? רוב ההדבקה כרגע מתרחשת בתוך המשפחות".
בחודשים שחלפו ישראל רכשה פטיש חמישה קילו. הסגר. עכשיו יש לפטיש פלוגות משטרה וצה"ל והן ברחובות. זה פטיש אפקטיבי אבל הוא לא תכלית הכל. הפטיש הזה נועד לייצר זמן, ובזמן סל שלם של תגובות: בדיקות אפקטיביות ונרחבות שיאתרו צבירים של הדבקה (במקום לחכות שחולים יגיעו למיון). מערכים לוגיסטיים שמסייעים לאוכלוסייה בבידוד לא לצאת מהבית. הסגרים מקומיים שיסייעו בצמצום ההדבקה. הקשבה לארגון הבריאות העולמי ולמומחים שהזהירו שאסור לאפשר אשפוזי בית נפרדים, ובניית אלטרנטיבות לחולי קורונה קלים לפני ההתפרצות בבני ברק - ולא רק אחרי. יצירת תוכנית סדורה שמצמצמת הדבקה, מציגה יעדים ריאליים, מחשבת את כניסת הבדיקות הסרולוגיות לפרוטוקול הרפואי ומאפשרת אופק קרוב להחזרת חלקים מהמשק לעבודה.
אין תוכנית כזו עדיין והמשבר הזה מנווט ללא קברניט שדופק על השולחן. זו לא מלחמת יום כיפור, אבל גם בה אי אפשר היה לנצח רק עם המרה השחורה של חורבן בית שלישי של דיין מחד, ועם השאננות של אלי זעירא מאידך.
ראשי המערכת - כולם עם כוונות מצוינות - מדברים כאילו הם במדינה אירופית מוכת אסון או בארה"ב ללא שירותי בריאות של קופות חולים. הם לא. ישראל מדינת הייטק קטנה ויחסית עשירה; יש לה סיכוי מצוין להיות טובה יותר מהעולם, והבחירה בציפיות נמוכות היא עגומה ומאכזבת.
נתניהו לא הגדיר ניצחון, או צייר כיצד הוא נראה בדיוק. הפקידים תחתיו לומדים באיחור את הלקחים מאסיה (מדידת חום, מסכות, בדיקות, אכיפה), בלית ברירה ולעיתים תוך כדי מלחמת חפירות. בעיקר, עושה רושם שהם לא מבינים את המחיר האישי והכלכלי העצום למיליוני ישראלים. לאמהות ואבות שלא יודעים איך ישלמו שכר דירה, לעצמאים שלא ישרדו, לשכירים שהוצאו לחל"ת.
במקום לרוץ, לפעול מהר, להסתער, להוציא הרבה כסף מיד ובכך לחסוך מיליארדים, הם מתנהלים במין תנועה משונה, איטית, מרובת מכתבים ונהלים.
ישראל צלחה עד כה את המשבר הרפואי הזה בכבוד רב; כל הקרדיט לראשי המערכת. היא צריכה לוודא שבתהליך הזה היא לא משמידה את מקור מחייתה ממש. המחיר לחיי אדם יהיה כבד ביותר. האחריות על ניהול הסיכון הזה כבדה, והיא כולה על בנימין נתניהו. ישראל זקוקה לתוכנית לאומית, לוגיסטית, סדורה ויסודית, כזו שלוקחת סיכונים ומשקללת אותם ומנסה לנצח. כרגע, היא רק בהסגר.
- נדב איל הוא עורך חדשות החוץ של רשת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
