עמיר פרץ, מה בוער לך?
הצטרפותם של פרץ ושמולי לקואליציה היא הפניית עורף מזלזלת ברצון הבוחרים שלהם, אפילו בימים הרעים האלה של התרת הנדרים
בני גנץ ועמיר פרץ (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)
אלמלא הפטנט – או אם רוצים התצורה – של מכתב אישי לנבחר ציבור המתפרסם בתקשורת הוא גם שחוק ועוד יותר מאוס בעיניי, כנראה הייתי מתחילה אותו בשאלה: עמיר פרץ, מה אתה קופץ? מה בוער לך להצטרף לקואליציית ליכוד-כחול לבן? לעשות את זה עוד טרם נחתם הסכם, עוד קודם שסעיפיו ברורים, במצב שבו כל הרומן הזה יכול להיגמר בפיאסקו אחד גדול? אני לא מוצאת שום הסבר סביר למה האיש הזה, שהוריד את השפם המיתולוגי בטקס רב רושם תוך הבטחה שלא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, עושה את זה עכשיו. בבהילות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אני יכולה, איכשהו, להבין את ההחלטה שלקח בני גנץ. להסכים, במאמץ לא קטן, שזו האפשרות הפחות גרועה נוכח האלטרנטיבות האחרות – ממשלת מיעוט קצרת ימים או בחירות בפעם הרביעית. אני אפילו מוכנה להאמין שגנץ אכן עשה את זה ממניעים ראויים, גם אם המהלך עקום ומקומם. והוא עקום ומקומם נוכח ההסכמה שממשלה כזו תכלול בין 32 ל-36 שרים, שהדבק המחבר ביניהם איננו טובת הציבור אלא רכות עור הצבי המרפד את הכורסאות המפנקות בלשכות. רק שהבחירה של גנץ, לטוב ולרע, היא לא הרשאה גורפת לכל מי שנמצא על המגרש להפר את ההבטחה לבוחר. וחמור מכך, להוסיף חטא על פשע בדרך לאיין לגמרי את מהותה של הדמוקרטיה הישראלית הבנויה על שורה של איזונים ובלמים שבהם האופוזיציה משחקת תפקיד מפתח.
לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להבין מה מסתתר מאחורי המהלך הזה, מה מתחבא מאחורי הטקסטים המנופחים על שעת חירום קריטית לאזרחי מדינת ישראל. פרץ, אני מניחה, יודע שזו כנראה הקדנציה האחרונה שלו. לא משום שהוא הגיע לגיל שבו כבר אי אפשר להתחיל, אלא משום שכל שאר האפשרויות נסגרות והולכות.
בבחירות הבאות מפלגת העבודה תרוץ בפורמט חדש שקשה היום לחזות איך ייראה, אבל אפשר לומר בביטחון שפרץ לא יוכל להוביל. מה שאגב לא נכון לומר על שמולי, שמבחינתו המהלך הזה עלול להתברר, מהר מכפי שהוא מעריך, כמקח טעות המזכיר את קפיצת הראש המטופשת של הזריזה לטפס במעלה המדרגות היורדות, סתיו שפיר.
אז אפשר לומר שמחד זה לא תענוג גדול לשבת באופוזיציה או לכהן כראש ועדה נידחת, ולהרים את היד בהצבעות במליאה שתאבד את כוחה מול קואליציה של 73 חברי כנסת. אבל גיסא זה בדיוק מה שמצופה ממנו – להילחם משם, תוך ניצול ניסיונו רב השנים, כדי להתעקש ולהגן על הערכים שהוא מאמין בהם, שבוחריו מאמינים בהם.
והציפייה הזו נכונה גם אם יש בסיס של ממש בטיעון שעדיף איש עם ניסיון פוליטי וביצועי כמו של פרץ – איש שוחר טוב ביסודו שלא עשה לביתו כמו רבים אחרים במהלך עשרות שנותיו בפוליטיקה – על פני שר מתחתית הרשימה שמביא איתו גנץ. אנשים שהם חסרי כל ניסיון בניהול, בטח ובטח בניהול משרד ממשלתי. כאלו שכבר שנה שלמה לא עושים דבר וחצי דבר חוץ מאשר לגרוף לכיסם עשרות אלפי שקלים כל חודש, מבלי לטרוח אפילו לגזור על עצמם צמצום מינימלי, ביטוי להכרה שבשעת חירום כזו זה לא רק עניין של מראית העין אלא גם תרומה חשובה לתחושת הסולידריות עם מאות האלפים שאיבדו את מקור הפרנסה שלהם.
וכך, אם לסכם, הצטרפותם של פרץ ושמולי לקואליציה הנוכחית היא הפניית עורף תוך זלזול ברצון הבוחרים שלהם, גם בימים הרעים של התרת הנדרים. זה מהלך שאומר - רבותיי, עם ישראל יקר, עכשיו כל איש לנפשו. אנחנו מנצלים את ההזדמנות לקפוץ על הרכבת, כי יותר חמים ונעים בפנים מאשר על רציף סחוף רוחות. ואנחנו ממהרים כדי להיות בטוחים שלא נחמיץ אותה.
וזו, אולי, התשובה היחידה לשאלה מה הוא קופץ? או, אם לדייק, מה שניהם קופצים?
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אריאלה רינגל הופמן
צילום: שלום בר טל
מומלצים
