לסגור ולפתוח
בליל הסדר הזה, לראשונה מזה 3,000 שנה, כולנו נהיה לבד. אז בואו נפתח בו את דלתות הבית ואת הלבבות, כדי שהשכנים ישמעו אותנו ואנחנו אותם
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
נפתח את כל הדלתות, של כל הדירות, של כל המשפחות כאן בארץ ישראל. שישמעו אותנו שרים בחדרי המדרגות, וישמעו אותנו השכנים בדירה ממול. שנשמע גם אנחנו אותם. וככה, אולי, נרגיש כולנו קצת פחות לבד.
כשהילדים ישאלו אותנו מה נשתנה הלילה הזה, ומה לעשות עם היתושים הענקים שנכנסו הביתה, אלה שלא עוקצים אבל מה-זה-מפחידים, נגיד להם ככה: ליל הסדר הזה שונה מכל האחרים שהיו לפניו. כמוהו לא היה לנו אפילו פעם אחת בהיסטוריה הארוכה שלנו. זאת הפעם הראשונה ב-3,000 שנה שהיהודים חוגגים את ליל הסדר במשפחות גרעיניות, בקבוצות קטנות, ומה שהכי חשוב - בלי סבא וסבתא.
מגפת הקורונה העולמית שינתה את כללי המשחק. לא סיפרו לנו את זה, אבל הנגיף SARS-CoV-2 עלול לגרום לנו לא רק לתסמונת ריאתית, אלא גם לתסמונת נפשית. מדוע? כי הצורך להתגונן מפניו ולהאט את קצב ההתפשטות שלו מכריח אותנו להתרחק זה מזה - להיפרד ולהסתגר. להתרחק מכולם, גם מן האנשים שאנחנו הכי אוהבים. זה לא טבעי ולא אנושי, וזה כואב.
בני אדם הם חיות חברתיות. הצורך להיות קרובים, לגעת ולחבק ולהסניף זה את זה, הוא לא מותרות אלא צורך קיומי בשבילנו. המוחות שלנו מחווטים, פשוטו כמשמעו, להיות קרובים לבני מיננו. אנחנו זקוקים לקשר קרוב וחם עם מי שאנחנו אוהבים, ממש כמו שאנחנו זקוקים לאוויר או למזון.
הניסויים השנויים במחלוקת שעשה הארי הארלו בגורי קופים בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה המחישו לנו עד כמה אנחנו חייבים להיות קרובים זה לזה. הארלו גידל גורי קופים במעבדה, ללא מגע יד אדם או קוף. הוא הפריד אותם מאימותיהם מיד אחרי הלידה והשאיר אותם בבידוד. הגורים קיבלו חלב ומזון, אבל לא חיבוק ולא ליטוף, וגם לא מבט אל תוך עיניה של אמא.
יש בעולם כ-5,500 מיני יונקים, וכולם - אבל כולם - מתגעגעים לאמא. זאת אחת הסיבות לכך שהמשקים המתועשים שלנו, שבהם עגלים מופרדים מאימותיהם מייד לאחר הלידה, הם אכזריים כל כך. להיות יונק פירושו להתגעגע, כלומר, לחוות בחדות את הכאב הנפשי של להיות מופרד ממי שאתה אוהב.
בשנים האחרונות התבררה לנו בהדרגה גם הביולוגיה של הכאב הנפשי הזה: אנדורפינים, מולקולות העונג וה"נעימי", מופרשות במוח שלנו לא רק בתגובה לאכילת שוקולד ולעיסוק בספורט או בסקס. אנחנו זוכים במנה של אנדורפינים, יחד עם ההורמונים אוקסיטוצין ווזופרסין, גם כאשר אנחנו בקשר קרוב עם מי שאנחנו אוהבים. כאשר קשר כזה ניתק, חלה ירידה פתאומית בהפרשת האנדורפינים במוח – וזה כואב לנו, ממש כואב פיזית.
לכן, כשאנחנו אומרים "כואב לי הלב" -- אנחנו מתארים משהו אמיתי לגמרי. המילה "קשר" היא לא מטפורה, אלא מצב קיומי: אנחנו קשורים למי שאנחנו אוהבים.
ועכשיו – בחזרה לליל הסדר. בכל התקופות, בכל התרבויות, בכל העמים ובכל הדתות, קיימים טקסים שבהם בני אדם נאספים יחד. חברות מתחברות וקהילות מתקהלות. כשאנחנו ביחד אנחנו מרגישים קרובים, ואז טוב לנו. ועכשיו, בגלל נגיף הקורונה והצורך בריחוק חברתי, הקשרים החיוניים האלה נמנעים מאיתנו. זה הכרחי כדי שלא נדביק ולא נידבק. הבעיה היא שהקשרים הקרובים האלה הם בדיוק הדבק החברתי שקושר אותנו זה לזה, ובלעדיו אי אפשר.
אז מה עושים? בנוסף לתקשורת בעזרת Zoom ו-Skype, בואו נפתח גם את הדלת. בליל הסדר השנה, בכל דירה ובכל בניין בארץ, ממש כמו בשאר העולם, יישבו אנשים שיתגעגעו למי שלא נמצא איתם. כולנו נהיה לבד בסדר הזה. אז בואו נפתח את הדלתות, ואיתן גם את הלבבות. בואו נזכיר לעצמנו שאנחנו מחוברים זה לזה. נזכיר לעצמנו שבדירה ממול או בבית ממול יושבים אנשים בדיוק כמונו, וגם הם מתגעגעים. וכאשר נשמע אותם, והם ישמעו אותנו, אולי נרגיש כולנו קצת פחות לבד.
ואני אומר: בואו נעשה את זה כולנו. כשסוגרים אותנו - בואו נפתח. כשמפרידים בינינו - בואו נתחבר. יש סיבות לריחוק שנכפה עלינו, אבל יש לו גם מחיר. וחשוב שלא נשכח - יהיה לו גם סוף. חייבים לשמור על פרספקטיבה, כדי שלא נפחד: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
אז בואו נזכיר לעצמנו, בליל החג הכי משפחתי בעולם, שאנחנו יחד. כולנו לב אחד ומשפחה גדולה אחת. בואו נפתח את הדלתות, ואיתן ייפתחו גם הלבבות. בשנה הבאה בירושלים הבנויה - ועם סבא וסבתא. חג שמח.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
