בדרך להיות נזקקים: "נפלנו לתחתית, לא נחזיק מעמד ככה"
יותר ויותר משפחות שעד המשבר היו במצב כלכלי טוב פונות לעמותות הסיוע - והחשש הוא שזה רק יחריף. אסנת, מפעילת משפחתון: "לא אוכל לשרוד מעבר לעוד חודש-חודשיים". רמי, בעל עסק לפאות: לא אקבץ נדבות, אבל לא אוכל להמשיך ככה". טובה, בעלת סטודיו: "מפחיתה קניות בסופר, זה עצוב"
על רקע משבר הקורונה והפיטורים הנרחבים במשק, עמותות הסיוע כבר מצביעות על עלייה בפניות, אך החשש הגדול הוא ממה שעלול לקרות אם המשבר לא יסתיים בקרוב. ההערכה בקרב ארגוני הרווחה היא כי מעגל הנזקקים ילך ויתרחב, בעיקר בקרב העצמאים, שרשת הביטחון שהם זוכים לה מהמדינה מחוררת מאוד. משפחות שעד לפני כחודש היו במצב כלכלי טוב, מוצאות את עצמן לראשונה מחשבות בדקדקנות כל הוצאה, וכאלו שהיו לפני המשבר "על הסף", יכולות להידרדר מהר מאוד לעוני.
אסנת מרום (42) ובעלה, אם לארבעה ילדים מרמת גן, מפעילה משפחתון לפעוטות בביתה, שהפסיק לפעול באמצע מרץ. גם בעלה הפסיק לעבוד בשל המשבר. בקיץ האחרון, אחרי שחסכו כסף, נסעו לראשונה לחופשה משפחתית בחו"ל, אך כעת זה נראה חלום רחוק, בעודם מנסים לשרוד את התקופה הקשה.
"לפני כשלושה שבועות קיבלנו את הבום, כשהמשפחתון נסגר בהוראת המדינה", מספרת אסנת. "אנחנו צריכים להחזיר את הכסף להורים, בזמן שאין לנו הכנסות, ואומרים לנו 'לכו תשברו את הראש'. אתה עובד כל החיים ומשלם מס הכנסה וביטוח לאומי ובסוף כשאתה זקוק לעזרה אומרים לך שלא מגיע לך שקל. עד שהרגשנו שאיכשהו אנחנו על דרך המלך ומצליחים להרים את הראש מעל המים, נפלנו בחזרה לקרקעית האוקיינוס. לקחתי את זה קשה, התמוטטתי פיזית ונפשית. זה גרם לי לחרדות, לחצים וביעותי שינה".
"לפני שסגרו את המשפחתון חיינו בצורה ממוצעת", מספרת אסנת. "חסכנו קצת אבל עכשיו אנחנו נופלים. אנחנו יכולים לשרוד עוד חודש-חודשיים אבל לא מעבר לזה. זה לא שאין לנו מה לאכול אבל התחלנו כבר לצמצם בבשרים ובעופות".
עצמאי נוסף שמודאג הוא רמי סלע (46), בעל עסק לפאות בבני ברק, שהיה אמור להיות בימים אלה בשיא הפעילות לקראת פסח. רמי נשוי לאישה שעובדת גם היא ב"פאות רמי", כך שלזוג, המגדל שלושה ילדים ברמת גן, אין כל הכנסה בימים אלה.
"בכל שקל שהיה לי קניתי סחורה לקראת פסח", הוא מספר. "בסוף, חודש לפני, כשזה אמור היה להיות הפיק הגדול ולתת לי חמצן לחודשיים הבאים, אין כלום. אנשים לא מתקשרים. הצעתי לקחת לאנשים את הפאות מהבית, ניסיתי בכל דרך, אבל שום דבר, כולם מפחדים וגם שומרים את הכסף שלהם קרוב אליהם בתקופה הזו. בינתיים אני ממשיך לשלם את השכירות בעסק וארנונה, אבל אין לי בסיס להיאחז בו. החשש הגדול זה שלא נוכל לחזור אחרי הקורונה".
רמי מוסיף כי רמת החיים של המשפחה כבר נפגעה, והמצב הכלכלי ממשיך להידרדר. "עכשיו כבר אין סטייקים, אוכלים עוף ב-20 שקל. אם פעם היינו זורקים את הקליפות של התפוזים, היום אנחנו עושים מהן ריבה. בעתיד אולי במקום בשר נאכל לחם וגבינה. פתאום אנחנו מתחילים לחשוב על כל מיני דברים קטנים שלא התייחסנו אליהם לפני זה – לכבות את האור, את הדוד של המקלחת. אני לא אקבץ נדבות ולא אבקש הלוואות מחברים ומשפחה, אבל אנחנו לא נוכל להחזיק ככה הרבה זמן".
טובה כרמון, בעלת סטודיו לעיצוב בזכוכית בשנות ה-70 לחייה, מספרת שהפעילות בעסק פסקה כבר לפני כמה חודשים. "מאז שהתחילה המגיפה אין הזמנות. אני צריכה להמשיך לשלם שכר דירה על המקום, מסי עירייה וארנונה, אבל אני לא יכולה. אפילו חשמל וארנונה בבית אני לא יודעת אם אוכל לשלם. התחלתי להפחית את הקניות במכולת ובסופר, כי כשאין כסף אז אין כסף לכלום. בגילי זה קשה ועצוב".
"אנשים שתרמו בעצמם - היום מבקשים אוכל"
בעמותת "חסדי נעמי" מדווחים על עלייה של 200% בביקוש לסלי מזון, עם כ-25 אלף שיחות למוקד בשבוע האחרון, לצד עלייה מבורכת, אך לא מספיקה, של 20% בתרומות, אך ירידה בכמות המתנדבים.
"המרכזייה כל כך עסוקה שאנשים פשוט החלו לשלוח פקסים ולהשתמש בכל דרך אפשרית כמו מיילים, פייסבוק, ווטסאפ ומתקשרים גם לטלפונים פרטיים של מנהלים ועובדים", מספר מנכ"ל העמותה, משה כהן. "אנשים שתרמו בעצמם הם היום אלו שמבקשים אוכל. אנשים מטלפנים מחו"ל ומבקשים אוכל בשביל ההורים שלהם".
כהן מוסיף כי "את העלייה בתרומות ניתן להסביר בתחושת ההתלכדות של עם ישראל שכולנו מכירים וכה נפוצה בעת צרה. אם פעם היינו מתקשרים לחברות לבקש תרומה ומדברים עם המזכירה, היום המנכ"לים עונים בעצמם ותורמים, ובאותה נשימה אף מבקשים עזרה לעובדים שנאלצו להוציא לחל"ת או לפטרם מתוך ידיעה שלא יוכלו לסייע לכולם".
"הבעיה העיקרית היא שאנחנו נעזרים בכ-20 אלף מתנדבים מדי שנה והם אינם קיימים עכשיו", מספר כהן. "לכן אנחנו נאלצים לייצר פתרונות יצירתיים. שרשרת האספקה היא מכונת ההנשמה של העניים ואנחנו נאלצים להחליט למי יהיה אוכל לחג ולמי לא".
לתרומות:
לפנייה לכתב/ת 
