לך תנצח מגפה במדינה בלי אמון
כשאיש לא זוכר מתי ראש הממשלה, צה"ל, שב"כ או כל גוף ציבורי אחר אמר אמת, הדיקטטורה זמינה מתמיד. חייבים לשקם את האמון ההדדי ולהידבר בגובה העיניים, בלי להדיר אף קבוצה בחברה
(צילום: AFP)
כשנביט לאחור על ימי הקורונה, ונבין טוב יותר מה עבר עלינו, יש לקוות שייערך כאן חשבון נפש: מה היה חסר? איפה טעינו? איך להיערך למשבר הבא? אבל מעבר לשאלות הנוקבות בנוגע למספר מכונות ההנשמה, שיעור הבדיקות וההשקעה הקבועה בתשתית הבריאות, ניתן לראות כבר עכשיו שמשאב חיוני חסר למדינת ישראל כדי להתמודד עם משבר בסדר גודל של מגפה: אמון.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הכוונה לאמון הדדי בין מגזרים באוכלוסייה, אמון בגורמי המקצוע, אמון בתקשורת ואמון בממשלה. המצרך הזה חסר באופן אקוטי, לא פחות - ואולי אף הרבה יותר - מביצים או מסיכות פנים. פשוט אין אמון. אזל. וגם לא ברור איך ניתן לחדש את המלאי.
מדינות טוטליטאריות מתנהלות בלי להידרש למצרך הזה. הן מסתמכות על יכולתן לנטוע פחד בלבבות של האזרחים. את האימה מטילים כדבר שבשגרה, מול כל סכנה, אמיתית או מדומה, וכשהן נוקטות אמצעים דרסטיים, אין צורך להסביר יותר מדי לציבור או לומר לו את האמת. מספיק לתת פקודה, והפחד יעשה את שלו.
דמוקרטיות, לעומת זאת, בנויות על אמון. חשוב, כמובן, לשמור על הפרדת רשויות, פיקוח הדדי, בלמים ואיזונים, אבל יותר מכל, חשוב לשמור על האמונה שכולם מכבדים את חוקי משחק (ואם לא, השופט יוציא להם כרטיס צהוב או אדום), מכבדים זה את זה, ושהמידע זמין ואמיתי.
זה רחוק מלהיות המצב בישראל. ייתכן שאף פעם גם לא היה כאן המון אמון, בטח לא אצל הפלסטינים חסרי הזכויות תחת כיבוש, הערבים שהם אזרחי ישראל אבל לא ממש שווי זכויות, המזרחים שנשלחו לעיירות הפיתוח בלי שמישהו שאל אותם היכן ירצו לגור, ושאר אוכלוסיות מודרות.
מגפת הקורונה - טורים נוספים:
- מדינת ה"יהיה בסדר" מתנגשת בקיר המציאות / פרופ' דן בן-דוד
- אפשר למות, העיקר לא למות מקורונה / פרופ' אהוד רענני
- איפה היה אלוהים במגפת הקורונה / ד"ר הגר להב
- מחדל ההסברה שבגללו אתם לא מבינים כלום
/ ינקי גלנטי
אבל בעשור וחצי האחרונים החל להתפורר הדבק שאיכשהו עוד חיבר את העסק. השבטים השונים של החברה רואים זה בזה טפילים החותרים תחת יסודות המדינה, וכשאחד נפגע ממגפה - השני מאשים אותו ושמח לאידו. המגזרים השונים של המשק - מעסיקים, עובדים מאורגנים, עצמאים ועובדי קבלן - רואים זה בזה אויבים, ונדיר לגלות אצל החזקים סולידריות מינימלית למוחלשים.
התקשורת הושחתה עד זרא. גם מערכת המשפט, שרק מקצת מהסיאוב במינוי שופטיה נחשף. שומרי הסף ומשרתי הציבור מצויים תחת מתקפה מאסיבית ואפקטיבית שהשחיתה כל פינה. ומי בכלל זוכר מתי דובר צה"ל, דוברות המשטרה, שב"כ, או גוף ציבורי כלשהו במדינה אמרו מילה של אמת?
יעקב ליצמן, משב בר סימן טוב ובנימין נתניהו (צילום: שלו שלום)
אובדן האמון כלל לא מטריד אותו, ואין זה מקרה שחצי מהציבור משוכנע שכל מהלך שלו נובע רק מהצורך שלו לחלץ את עצמו מכתבי האישום שלו, והחצי השני בטוח, כמוהו, שקנוניה אדירה נרקמה נגדו.
ציניות יש בשפע, הקרקע כרויה מאי פעם לכל בדל של פייק ניוז וכל תאוריית קונספירציה מופרכת. רק אמון אין. לך תעצור מגפה.
כשציבורים שלמים משוכנעים, ולא בלי צדק, שהממשלה רק מחפשת להסית נגדם ולדפוק אותם, אין פלא שישראל לא הצליחה למנוע גם את ההתפרצות של מגפה שכבר יש לה חיסון מוכח ובטוח, כמו החצבת, לא כל שכן לנהל משבר בסדר גודל של הקורונה.
במקום זאת, השלטון עסוק יותר ויותר בניטור של התושבים והפחדתם. כשהדמוקרטיה לא עובדת, הדיקטטורה זמינה מתמיד, והציבור כבר מתפתה לחפש "מנהיג חזק, שיודע לנהל".
אם ישראל רוצה להבריא לא רק כיחידים אלא גם כחברה, היא חייבת למצוא את הדרך לשקם את האמון, או לבנות אותו היכן שמעולם לא היה. אין כאן קיצורי דרך. צריך להידבר, זה עם זה, בגובה העיניים, בלי להדיר אף אחת ואחד. ולהידבר זה אומר להקשיב, ולהבין את הקשיים והצרכים של כל קבוצה.
וחייבים ניקיון כפיים. ואמת. ושקיפות. לשמור על כללי המשחק, לא לצפצף עליהם או להסית, לא לאיים על מוסדות החברה האזרחית עם 9D. נגיד את זה הכי פשוט: בלי אמון בסיסי, אין לנו תרופה.
- פרופ' יגאל ברונר מהחוג ללימוד אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' יגאל ברונר
מומלצים
