רינה מצליח צדקה
המתקפה בגין הביקורת על החברה החרדית היא חלק ממלחמה על התודעה: ככל שתתחזק הדרישה לנירמול החיים החרדיים, כך יתחזקו זעקות השבר
ההסתה הפרועה נגד העיתונאית רינה מצליח בגין הביקורת שמתחה על התנהלות החברה החרדית ברקע מגפת הקורונה, כללה הפעם - מעבר להשמצות הצפויות מהמגזר - גם ערב רב של מצייצי-דעה חילונים, מומחי חרדים מטעם הרשתות והעיתונות, וכמובן פוליטיקאים מכל הסוגים שתמיד ישמחו להצטרף לחגיגה (החרדים לעולם יהיו הון פוליטי). אלא שלא מיניה ולא מקצתיה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
גם אם לא הסכמתי עם הסגנון ונימת ההכללה, לא היו בדבריה אנטישמיות או שנאה, אלא אמירה אותנטית על האבסורד שהורגלנו אליו ביחסי המדינה-חרדים, שלאחרונה מקבל חיזוק מהאגף הפוסטמודרני המזויף. המתקפה חשודה כמונעת מאינטרס להסיט את הדיון מאחריותם של הרבנים לממדי ההדבקה בציבור החרדי.
התמונות של חיילי צה"ל מפטרלים בבני ברק מוכת הקורונה, מובילים תינוקות בית רבן לבתיהם, מחלקים מזון או משננים יידיש, ככל שהן מחממות את הלב, לא מבטלות את ההכרח בשידוד מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה החרדים. אם לא עכשיו, ספק אם תינתן לנו הזדמנות נוספת.
בימים כאלה מתעוררת החובה לבחון מחדש את האידיאולוגיה החרדית הדוגלת בהימנעות משותפות במדינה, תוך הסתגרות חברתית-תרבותית, כמו גם את התפיסה של הקידמה והטכנולוגיה כסכנה קיומית עבורם.
המגפה הזו הזכירה שהבסיס לשלטון דמוקרטי הוא החוזה בין האזרח למדינה, ולפיו האזרח יציית לחוק וימלא את חובותיו כלפי הכלל, והמדינה תספק לו בריאות, ביטחון ועוד. זו גרסה מודרנית לעיקרון היהודי של הערבות ההדדית, שהפכה בימים אלו למצווה הכי חשובה, זו שגם החברה החרדית אינה פטורה ממנה.
אלא שבישראל הורגלנו לכך שיש קהילות פריבילגיות עם חוזה אחר. קהילות המושתתות על עיקרון "תורתם אומנותם", שבשמו הן נמנעו משותפות בביטחון המדינה ובכלכלתה, בעודן נהנות מחובת הרשות לכלל אזרחיה (בטחון, קצבאות וחינוך).
ככל שגדלה האוכלוסייה החרדית והסתגרה, כך הידרדרו יחסיה עם המדינה, והדבר פגע בראש ובראשונה באלה שמצאו עצמם לכודים בין הרצון לשמור על עקרון לימוד תורה לבין הצורך להתפרנס. עכשיו, בזמן המגפה, הוא פגע בהם שוב.
לא היה צריך את משבר הקורונה כדי להכיר בכך שהחברה החרדית יושבת על חבית חומר נפץ. הצפיפות והעוני אינם דבר חדש. הניסיון לכלכל הרבה ילדים, לחתן אותם ולדאוג להם למגורים, וכל זאת ממשכורת של אישה וקצבה של אברך, הוא משימה בלתי אפשרית. במקרה הטוב היא מחייבת להישען על נדבנים, ובמקרה הרע לתמרן בין קצבאות מדינה. בשלב הבא, היעדר הכשרה מקצועית והשכלה כללית בסיסית מסליל את הילדים לתרבות עוני (וכל זה ללא קשר חוסר השותפות בתוצר לנפש יחסית לגודלם באוכלוסייה).
לראיה, רק אתמול פורסמה הקפיצה המטאורית בצריכת הגלישה באינטרנט בקרב החרדים, מה שגם מלמד מה באמת רוצה הציבור החרדי ובאיזה דיסוננס הוא חי, וגם מפריך את הטענות על מחסור בידע בעת התפרצות המגפה.
משבר הקורונה הדגיש את התלות של כולנו לא רק במוסדות מדינה חזקים, אלא גם ברופאים, מדענים ומנהלים טובים. בכל אלו עשויים להיות יתרונות בולטים לציבור החרדי, כחברה אינטלקטואלית לומדת. לא מן הנמנע שמגלה התרופה למגפה הבאה יושב כעת בפונוביץ' או בישיבת מיר. וכבר אמרו חכמים מאיתנו: "תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה" (משנה אבות, ב ב).
ההיסטוריה היהודית מלמדת שמשברים כאלה יכולים להוביל לפריצות דרך ולמהפכה. הגיעה הזמן לערבות של אמת ושותפות קיום במדינה. תורת ישראל כבר לא נתונה בסכנת כליה, ומדינת ישראל תדאג תמיד לשמור על חוד החנית של הממיתים עצמם באוהלה. תפקידו של הרוב החרדי להיות שותף אמיתי במדינה שיכולה לאפשר זאת.
- בתיה כהנא דרור היא עורכת דין, עיתונאית ופעילה חברתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
