הרופאים והאחיות שהחלימו מקורונה – וחזרו לחזית
צוותי הרפואה עומדים בחזית המאבק בנגיף, ובאירופה לבדה אלפים מהם נדבקו. רבים החלימו וכבר חזרו לעבוד, עם תקווה לחסינות מסוימת. רופאה בפריז מספרת שגם ילדיה הקטנים מבינים: "העולם זקוק לנו". חובש שם סיפר ששב לביה"ח למרות שאשתו ההרה חלתה גם היא: "לא יכולתי לשבת בבית"
"תהיי חזקה, אמא, אנחנו אוהבים אותך". זה מה שאומרים ילדיה של ד"ר אורלי גואל, רופאה צרפתייה במחלקה לטיפול נמרץ, בכל פעם שהיא עוזבת את הבית למשמרות ארוכות ומתישות בבית החולים שלה בפריז, שבמהלכם היא נאבקת להציל את חייהם של חולי קורונה שמצבם קריטי.
למרות שהם בני 4 ו-6, ילדיה של גואל מודעים היטב לסכנה שנשקפת מהנגיף – לא רק בגלל שאמם הסבירה להם, אלא בגלל שהיא עצמה אחת מ-1.7 מיליון בני אדם שנדבקו בקורונה ברחבי העולם.
התסמינים המוכרים של הנגיף – חום גבוה, שיעול, תשישות וקשיי נשימה – כולם הופיעו אצל גואל בחודש שעבר. "זה היה מאוד קשוח במשך שלושה-ארבעה ימים", היא סיפרה לסוכנות הידיעות AP.
אלא שברגע שהיא חשה טוב מספיק, גואל מספרת שהיא חזרה ישר לעבודתה בבית החולים. "זה די מתסכל להיות בבית ולראות כמה נואשים בתי החולים לעזרה", סיפרה הרופאה בת ה-38. "אנחנו הוכשרנו לזה", הוסיפה. "העולם צריך אותנו".
בחודשים הקשים מאז מקרי ההידבקות הראשונים באירופה בחודש ינואר, ובחודש שלאחריו עם מקרי המוות הראשונים ביבשת – נדבקו שם אלפי רופאים, אחיות ואנשי רפואה אחרים. חלקם כבר החלימו, קמו ממיטות החולים – וחזרו לחזית המאבק בנגיף.
"זה קצת כמו מה שקרה במלחמת העולם הראשונה. אנשים שנפצעו וחזרו לשדה הקרב", אומר ד"ר פיליפ מונטרברס, ראש מחלקת ההרדמה בבית החולים "בישה" בבירת צרפת. בית החולים טיפל בתייר הסיני בן ה-80 שהיה הראשון באירופה שמת מסיבוכי הנגיף. "הם מרגישים אשמים מאוד שהם נשארים בבית", הוסיף מונטרברס. "ברגע שהם מרגישים טוב יותר, הם חוזרים לעזור".
בעוד חוקרים ברחבי העולם נמצאים במרוץ להבנה עמוקה יותר של הנגיף ודרכי הפעולה שלו – ועדיין לא ברור כמה אנשים עמידים להדבקה מחודשת לאחר שהחלימו – האנשים שעובדים במערכות הבריאות השונות בעולם מקווים שאלו מבניהם שהחלימו חמושים כעת לא רק בהבנה עמוקה ואישית יותר של הנגיף, אלא גם במידה מסוימת של עמידות בפניו.
העמידות הזו, שהיקפה כאמור עדיין לא ברור, עשויה לסייע במאבק הארוך שצפוי בנגיף, עד אשר יימצא לו חיסון. "זה עוזר מאוד שהם חוזרים לעבוד, ובמיוחד שהם חוזרים עם חסינות. זה דבר פנטסטי ממש, בגלל שזה מסיר את הפחד מגל שני של הדבקה", אומר ד"ר חוליו מאיול, מנהל רפואי בבית החולים סאן קרלוס במדריד. כמעט 15% מ-1,400 אנשי הצוות של בית החולים הזה כבר נדבקו בקורונה.
באיטליה, אחת מאלו שחזרו לעבוד אחרי שנדבקו בנגיף היא האחות אלנה פליאריני, אותה אחות שתמונתה קורסת על המקלדת בבית החולים במחוז לומברדיה – מוקד ההתפרצות בארץ המגף – הפכה סמל למלחמת ההתשה שעוברים בימים אלה עובדי מערכת הבריאות באיטליה, שבה גבה הנגיף את חייהם של יותר מ-18 אלף בני אדם.
בפריז, מבין אנשי הרפואה שחלו וחזרו לעבודה נמצא סבסטיאן, חובש בבית החולים "בישה", אותו מוסד שבו עובדת ד"ר אורלי גואל. סבסטיאן ביקש שלא לחשוף את שם משפחתו, מחשש ששכניו, שלדבריו ממילא חוששים מאוד, "ישתגעו לחלוטין" אם ידעו שהוא ואשתו, מנתחת שנמצאת בחודש החמישי להריונה, נדבקו שניהם בנגיף.
סבסטיאן מספר שלפני שהחלים מצבו היה חמור כל כך עד שהיה מרותק למיטה. "הייתי כה מותש מהתסמינים שלא יכולתי לקום", אמר. למרות זאת, הוא חזר לבית החולים בתוך פחות משבועיים לאחר שהחלים, אף שמצבה של אשתו רק החמיר באותה עת. "היא הייתה במצב מאוד גרוע ואושפזה ביום שבו חזרתי לעבודה", סיפר. "הרגשתי חסר ערך. הייתי חייב לעבוד. הייתי נלחץ לגמרי אם הייתי נשאר בבית", הוא מוסיף. "רציתי לעזור לעמיתים שלי".
סבסטיאן אומר כי כעת, משהחלים מהנגיף ובהנחה שהוא פיתח חסינות מסוימת אליו, הוא עוזר במשימות במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שבהן כרוכה מידת סיכון גבוהה יותר – כמו למשל לקיחת דגימות ממטופלים או החדרת ברונכוסקופ לריאותיהם כדי לבחון אותן. "אני מעדיף שאני איחשף ולא העמיתים שלי, כדי שהם לא יידבקו", סיפר.
גם גואל מספרת שהאפשרות שיש לה חסינות לנגיף העניקה לה תחושת ביטחון כשחזרה לעבודתה. "אם יש דברים שצריכים להיעשות עם מטופלים מדבקים מאוד, דברים בעלי סיכון, יותר קל לי שאני עושה אותם מאשר עמיתיי".
למרות שהיה מאוד מודאג בזמן שחלתה, בעלה של גואל תמך בהחלטתה לחזור במהירות לעבודה. "הוא יודע שאני אהיה מאוד זהירה, שאני לא אקח סיכונים, שאני אעטה מסכה ואחבוש כפפות ושאני לא אשים את עצמי ואת משפחתנו בסכנה", אמרה גואל.
ילדיה, היא ציינה, "יודעים הכול על נגיף הקורונה, שזה חמור ושאנשים מתים מזה" – אך לצד זאת גם מבינים את הצורך שלה להילחם בנגיף ושמסיבה זו היא לא יכולה להיות איתם כרגע. "אפילו שהם מאוד קטנים, הם יודעים שהמקום הנכון שלי הוא עם החולים".
לפנייה לכתב/ת 
