כך הפכנו לאסקימוסים

שיעור הקשישים בין קורבנות הקורונה הוא מחריד ויחייב חשבון נפש כללי. האם במסווה של אשליית סיום החיים בכבוד, שלחנו את זקנינו למות בקרח?

שושנה חןפורסם: 13.04.20 , 12:09

(צילום: בראל אפרים )

מגפת הקורונה תיזכר כיום הכיפורים של תעשיית בתי האבות והדיור המוגן, ש"מכרה" לקשישי ישראל ולצאצאיהם את אשליית הדרך הטובה והמכובדת לסיום החיים בכסף גדול. איך הפכו המוסדות הללו למטווח הברווזים של הזקנים? איך ייתכן שעשרות אלפי אנשים, שתרמו לאורך כל חייהם למשפחותיהם ולחברה, וחטאם היחידי הוא שהאריכו ימים, נמצאים בסגר ארוך כבר חודש תמים – ונחשפים בגלל אנשי הצוות המטפל לנגיף? כיצד מסכנים כך את האוכלוסייה הרגישה ביותר, והארץ איננה רועשת? איך זה ייתכן שמנהלי המתחמים של הדיור המוגן, שגבו וגובים מדייריהם כסף מפולפל תמורת פיסות נדל"ן זעירות, לא דאגו להותיר את כל אנשי הצוות בתוך המתחמים כדי למנוע מהם להידבק ולהדביק?

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

איך זה ייתכן שהקשישים, הקורבנות עצמם – אנשים צלולי חשיבה, טובי שכל, עם מטען של ניסיון חיים – לא מעזים לדבר, כי הם מפחדים? איך נולדה המציאות האכזרית, שגם מי שרוצים להציל את הוריהם מהמלכודת מוצאים עצמם עם ידיים כבולות, כי מי שיוצא ממתחמי בתי האבות והדיור המוגן לסוגיהם לא יכול להיכנס חזרה עד שתסתיים המגפה? האם הפכנו לאסקימוסים ששולחים את זקניהם אל הקרח, כדי שיכלו שם את ימיהם?

כולנו יודעים לדקלם ולצקצק שקשישים מבתי האבות מהווים כשליש מהנפטרים מהקורונה. בחינת הנתונים לעומק מגלה שהמציאות חמורה פי כמה: 65 אלף איש מתגוררים היום במסגרות של בתי אבות ודיור מוגן לסוגיהם, ועל פי סקר שערכה חברת הייעוץ צ'מנסקי בן-שחר ושות' אוכלוסייה זו מהווה 5.7 אחוזים בלבד מסך הקשישים במדינה, ורק 0.71 אחוז מתושבי ישראל. כלומר, פחות משלושת רבעי אחוז של תושבי המדינה אחראים לכשליש מנפטרי הקורונה, כמו גם לשיעורי תמותה הגבוהים פי כמה וכמה יותר ממשקלם באוכלוסיית הקשישים. זו פרופורציה מזעזעת, אפילו אם ניקח בחשבון שמדובר באוכלוסיית סיכון.

השאלות והביקורות הרבות שמופנות למשרד הבריאות – ובצדק – נסקרו בהרחבה בימים האחרונים, ועוד ידובר בהן. אבל הנתונים האלה מחייבים רעידת אדמה חשיבתית. הם מחייבים אותנו כחברה – כבנים, כנכדים וכקשישים – לעשות את חשבון הנפש של תעשיית מערכות הדיור המוגן, שהפכו בשנים האחרונות למכרה זהב, עם קמפיינים שיווקיים עתירי השקעה. הבטחות לזקנת זהב, פיתויים בדמות הווי, חוגים, בריכות, חדרים מאובזרים. עתה אנחנו עדים להתנפצות הבועה: בעת פקודה המערכת הזו כשלה.

אולי הגיע זמנה של החברה הישראלית לחזור לנוסחה המסורתית של מגורי הקשיש סמוך לילדיו, שלא יימלטו מאחריותם היומיומית לבריאותו, כשהוא נגיש להשגחתם; עם או בלי עובד זר, לפי מצבו. אולי הגיע זמננו לחשוב שהורים מבוגרים חשובים למציאות החיים לא רק כל עוד הם יכולים לשמש כבייביסיטרים, אלא גם כאשר התפקידים מתהפכים ויש להילחם על איכות ואורך חייהם.

האם מערכת חיצונית יכולה לשמש תחליף יעיל לבן, לבת או לנכדים מסורים? העובדים במערכת בתי האבות הם כוח אדם שנשאב בשנים האחרונות ברובו מפליטים אריתראים ואוקראינים נטולי אישורי העסקה, או ערבים ישראלים ולא ישראלים, שמתוגמלים במינימום. אין להפנות את האשמה אליהם, אלא להסתכל על עצמנו – והמציאות הזו מספקת תשובה מדאיגה.

האם מגיע לזקנים בישראל לבלות את זקנתם בתוך מערכות ששוללות מהם לחלוטין את ההשפעה על גורלם, ואפילו את חופש הבחירה, ומותירות אותם קורבנות לחסדי ביורוקרטיה וניגודי אינטרסים בתוך מטווח ברווזים? אני לא הייתי רוצה לראות אף אחד מיקיריי בסיטואציה שכזו. כאשר נצא ממשבר הקורונה, ונצא ממנה, יהיו רבים שיעשו את החשבון הזה – כדי לייצר ליקיריהם פתרונות שיוכיחו את עצמם גם בשעות משבר.