סיפור שמתחיל בדמעות על הרציף בסלוניקי

חרף הניסיונות לא הצליחו להעלות אותה לארץ, וסבתא רבא נשארה ביוון. אחרי עשור היא נשלחה לאושוויץ ונורתה עוד לפני שהרכבת הגיעה למחנה

איילת נחמיאס ורביןפורסם: 21.04.20 , 00:08

סבתא רבא, חנה ביבאס

נשים סלוניקאיות הן החזקות באדם. גם בתמונות שבהן סבתא רבא, חנה ביבאס, מצולמת כשהיא יושבת - היא נראית כמו סלע איתן החולש בגאון על משפחתו. כשדיברתי השבוע עם בת דודי השחקנית חני נחמיאס, הקרויה על שמה, גילינו ששתינו אוחזות באותו זיכרון מבתה, סבתא רשל, החזקה כצוק גם היא: אלה הדמעות שלא עזבו אותה מעולם על אמה חנה שנותרה מאחור ביוון.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

סבתא רשל, עם סבי מאיר נחמיאס ודוד יעקב (אבא של חני), ברחו מסלוניקי לישראל ב-1933. מתישהו בשנות ה-20 שלי ישבתי מול סבתא רשל ושאלתי אותה על הדמעות שלה על אמה חנה, שהכינוי שלה היה "לה בואנה ג'ודיאה", היהודייה הטובה. האישה החזקה הזאת אמרה לי: "אני לא יכלה לשכוח את העיניים שלה על הרציף בסלוניקי. לא האמנתי שלא אראה אותה ואת סלומון אחי שוב לעולם".

מאז הגיעו לארץ עשו סבתא רחל וסבא מאיר מאמצי-על להביא את המשפחה לארץ, כולל השגת סרטיפיקטים מזויפים. אבל זה לא צלח. סבתא רבא הועלתה על הרכבת שיעדה הסופי היה אוושויץ, ועוד לפני שהגיעו, נורו בצרורות. אופן רציחתה נודע למשפחה מיהודי שהיה איתה במסע ושרד את אושוויץ. איש לא יודע מה עלה בגורלו של בנה סלומון, אחיה של סבתי, אשתו ובנם.

הקשר של יוצאי יוון לארץ המוצא שלנו הוא מדהים בהתחשב בסדרי הגודל של ההשמדה. כל התרבות, האוכל וגם ההיסטוריה הוזרקו לדם שלנו מילדות, הגם שהשפה שדיברנו הייתה לדינו ולא יוונית.

כשסבתא וסבא שלי הגיעו לארץ, הם החלו לבנות את חייהם בשכונת שפירא. סבתי רשל, שהייתה תופרת מחוננת, פעלה באדיקות למען העולים מיוון. היא הייתה רצה לנמל יפו אחרי שהותירה אחד מארבעת בניה לשמור על כל בית פנוי בשכונה, כדי שיהיה היכן לאכלס אותם. בכל מפגש כזה היא ניסתה ללקט פיסות מידע על מי שנותרו מאחור.

שבט נחמיאס, 2017

במשך שנים ארוכות המשיכה יוון להיות קן צרעות אנטישמי, אבל בעשור האחרון חלה תפנית אדירה. במקביל להתקרבות הפוליטית לישראל, החלו ראשי ממשלת יוון משמאל ומימין להיאבק באנטישמיות כפי שאף ממשלה בעולם לא נאבקת. הגדיל לעשות ראש העיר לשעבר של סלוניקי, יאניס בוטאריס, איש מופלא, שהגיע לטקס בחירתו כשהוא עונד טלאי צהוב. הוא האמין שרק כשיחזיר ליהודים את כבודם ומקומם ההיסטורי, תחזור סלוניקי לגדולתה כעיר שכונתה מאז ומעולם "ירושלים של הבלקן".

מעגל חיינו המשפחתי נסגר כשמוניתי על ידי יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ליו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-יוון. מתוך ההיסטוריה הכואבת, הבנו, אפשר יהיה לטוות סיפור חדש. יחד עם נשיא המדינה ראובן ריבלין פרצתי בבכי בתחנת הרכבת שממנה שולחו רוב בני הקהילה, אחרי שהוא הזכיר את בני משפחתי והושמע השיר - פס הקול של ילדותי – "אדיוס קרידה" (להתראות אהובה).

העיר סלוניקי מרוצפת גם היום במצבות של יהודים שנעקרו על ידי הנאצים מבית הקברות היהודי הישן, שנחשב לאחד העתיקים בעולם. במשך שנים, כששברו בעיר קירות בבתים, היו נחשפות מצבות יהודיות ששימשו, באופן ציני ומצמרר, לבנים לבניין.

היום, בשכונת ורוניש (הברון הירש) שבה התגוררה מרבית הקהילה, כמו בהרבה מקומות שבהם הכתה השואה, רק האנדרטאות היצוקות מברזל ניצבות שותקות כדי לספוג את הדמעות.

ולכן כשבת דודי חני, נינתה של חנה ביבאס ואהובת ילדי ישראל, שרה בספניולית - זה ניצחון. כשהוזמנתי לנאום בפרלמנט היווני ולספר על משפחתי - זה היה ניצחון. אבל אפילו כשאני מכינה מוסקה, קפטיקס די פראסה בומואלוס די פסח (לביבות מצה), זה ניצחון קטן, מתובל בדמעות של סבתא רשל וסבתא חנה.