זו לא בגידת גנץ. זו קריסת השמאל בעולם
לא מדובר בתופעה ישראלית בלבד: השמאל-מרכז רואה את האידיאולוגיה שלו מתפרקת, האסטרטגיה מתמוססת ומנהיגים כריזמטיים לא צומחים
יושב: ימין פופוליסטי. עומד: הצד המפסיד
תשעה מעשרה מצביעי כחול לבן והעבודה המזדהים מסורתית עם ערכי המרכז הליברלי חשים שבר עמוק על רקע החלטת בני גנץ ועמיר פרץ להצטרף לממשלת נתניהו. אפשר להתמקד בהיבטים הטקטיים ולכנות את זה טירון ואת ההוא אופורטוניסט, אבל כדי להבין את זרמי העומק שמאחורי הכרסום המתמשך במשיכה הפוליטית של המרכז-שמאל בישראל ובעולם, נכון יותר לנתח את שלושת מרכיבי היסוד של עוצמה פוליטית: אידיאולוגיה, אסטרטגיה ומנהיגות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
המרכיב האידאולוגי ניצב ביסוד ירידת העוצמה הפוליטית של המחנה המרכזי-ליברלי, ובמקביל מאחורי התחזקותן הנמשכת של המפלגות השמרניות-לאומיות. הליברליזם האירופי-אמריקני התפתח אחרי מלחמת העולם השנייה והיווצרותו של עולם דו-גושי. משנדם קולו של הקומוניזם הסובייטי, ועוד יותר לאחר שסין אימצה את הקפיטליזם, נסתיימה ההתנגשות הגלובלית בין האידיאולוגיות המנוגדות. במקומה התפתחה תפישת הכפר הגלובלי, שטשטשה באופן הדרגתי את ההבדלים בין הגישות המסורתיות של ימין ושמאל, והבליטה את משקלה של הכלכלה התאגידית.
הנראטיב הקפיטליסטי הפך למשפיע המרכזי על מרבית תושבי הגלובוס, ובכך חדל להתקיים יסוד מרכזי באידיאולוגיה הסוציאלית-שמאלית שהיווה כוח משיכה פוליטי ואלקטורלי עבור מפלגות מרכז ושמאל. הוכחה ניתן לראות בכך שמצען הכלכלי-חברתי של מפלגות מרכז דוגמת יש עתיד וכחול לבן דומה מאוד לזה של מפלגות ימין כגון הליכוד.
גם בהקשר למרכיב האסטרטגי קשה לזהות כיום הבדלים משמעותיים בין המרכז-שמאל לבין הימין בנוגע הזירה הגלובלית, המזה"ת ואפילו הסכסוך הישראלי-פלסטיני. דעיכת העיסוק בקידום פתרון מדיני ותחושת חוסר התוחלת הציבורית מהעניין משקפות לא רק את גישת הימין, אלא גם את עמדתם של מרבית מרכיבי המרכז הפוליטי בישראל.
יש לכך סיבות רבות אך נסתפק בשתיים עיקריות: הראשונה היא מדיניות ה"סרבנות" של אבו מאזן ודבקותן של חמאס ושאר התנועות האסלאמיות בסירוב להצטרף לכל תהליך מדיני שהוא, והשנייה היא הירידה במשקלה של הבעיה הפלסטינית מאז פרוץ האביב הערבי, כשחדלה להוות סוגייה מרכזית על סדר יומן של מדינות האזור.
לראיה אפשר להזכיר את היחס לציבור הערבי בישראל, המושפע בראש ובראשונה מנקודת הייחוס הישראלית כלפי הפלסטינים: כחול לבן – נציגת השמאל-מרכז - סירבה נחרצות להקים אפילו ממשלה הנשענת על הרשימה המשותפת.
חיים תומר
המפלגה הדמוקרטית בארה"ב העמידה בראשה את ג'ו ביידן בן ה-79, שגם אם ייבחר יחל את נשיאותו בגיל גבורות. באנגליה, מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין גרם עד החלפתו לבריחת קולות מתמשכת לעבר המפלגה השמרנית, שאכן מחזיקה שם ברסן השלטון מאז 2010.
מפלגות הימין, הנשענות הן על אידיאולוגיה מוצקה יותר והן על אסטרטגיה מובנת יותר, מצליחות גם לייצר מנהיגים מושכים יותר. ציבור הבוחרים בחלקים רבים של העולם מתחבר כיום ביתר קלות למנהיגים פופוליסטיים כגון דונלד טראמפ או ויקטור אורבן, שמקדשים את הלאומיות - שלא לומר את הלאומנות - בד בבד עם כלכלת שוק תאגידית. בכך הם מאפשרים צבירת הון בידי שכבת מיעוט צרה המחזקת את שלטונם, אך במקביל מתן אפשרות לחיי רווחה נוחים לחלקים רחבים של הציבור.
הסוגייה המרכזית שתעמוד מעתה על הפרק מבחינתו של המרכז-שמאל ישראלי לא תהיה "בגידתם" של גנץ, אשכנזי ופרץ, או מי יהיה המציל והפודה הבא של המחנה. השאלה האמיתית שעימה צריך המחנה להתמודד היא איך מתחילים לצאת מן הבור העמוק של היעדר כוח משיכה אלקטורלי הנגזר מחוסר בהירות אידיאולוגי ואסטרטגי.
ללא טיפול בשני המרכיבים הללו יהיה למפלגות המרכז-שמאל קשה לחזור ולאחוז בשלטון בטווח הנראה לעין, או אפילו לשמש בלם יעיל בפני מגמות לאומניות ואנטי-דמוקרטיות.
- חיים תומר היה ראש אגפי מודיעין ותבל במוסד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
חיים תומר
מומלצים
