רצו להפיל את נאצר, קיבלו מלחמה עם ברה"מ
במלחמת ההתשה תקפה ישראל בלב מצרים במטרה לערער את המשטר. זה הוביל ל"סובייטיזציה של העימות" ולקרב האוויר שסיים את המלחמה
בשיאה של מלחמת ההתשה, במרץ 1970, הגיעה ישראל לנקודת משבר. בעוד ברה"מ מחמשת את מצרים ומזרימה אליה כוחות רבים, ארה"ב מנעה כבר זמן מה מישראל נשק ובעיקר מטוסי קרב. ראש הממשלה גולדה מאיר לא יכלה עוד להשלים עם המצב, ושיגרה מכתב בהול ומלא רגשות לנשיא ריצ'רד ניקסון. "אדוני הנשיא, אנחנו לבד!", כתבה. המעורבות הסובייטית הישירה לראשונה במלחמות ישראל-ערב, והסיוע העצום למצרים מצד "הגוי הגדול", כפי שכינתה גולדה את הסובייטים, הטילו משקל כבד על כתפי ההנהגה הישראלית.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בתחילתה תפסה מלחמת ההתשה את ישראל בהפתעה משום שלא היה ברור מה מניע את נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, ומה הוא מנסה להשיג בהתקפות הארטילריות ובפשיטות הקומנדו על קו בר לב. "הוא לא כל כך רציונלי", כתב סמנכ"ל משרד החוץ משה ביתן לשגריר בוושינגטון יצחק רבין.
אבל כשהלחימה הסלימה ואירועי הירי הפכו תכופים יותר, ישראל מצאה את עצמה בעימות שלא הכירה לפני כן – מלחמה סטטית. כשמניין הקורבנות החל לעלות, ובתום סדרת דיונים, התקבלה החלטה להשתמש בחיל האוויר כ"ארטילריה מעופפת" והוא החל בהפצצות עומק במצרים. ישראל העריכה שמוסקבה לא תגלה מעורבות ישירה בעימות בשל החשש מתגובה אמריקנית דומה, אך עד מהרה עמדה על טעותה.
הפצצות העומק עוררו תסכול, פחד וייאוש בעם המצרי בכלל ואצל מנהיגיו בפרט. וזו בדיוק הייתה מטרתן – לגבות מחיר פוליטי, צבאי ופסיכולוגי שימחיש עד כמה עקרה מדיניות ההתשה שבה בחרה מצרים, ובכך להביא להפסקת הקרבות.
מטרה נוספת, נסתרת יותר, הייתה להתסיס את האוכלוסייה הממורמרת נגד המשטר ולהחיש את נפילתו של נאצר. רבין אמר למזכיר המדינה האמריקני וויליאם רוג'רס: "לדעתי יהיה זה לגמרי לא רע אם נאצר ייפול וייעלם מן הזירה המדינית. אני משוכנע כי תהיה זו פגיעה חמורה לסובייטים. מי שיבוא במקומו – יהיה או יותר רצוי להם ולנו, או פחות מסוכן. זהו הסיכוי לשינוי במעמדה של ארה"ב באזור".
תחושות התסכול וחוסר האונים המצריות באו לידי ביטוי בפגישות עם הסובייטים ובתיאום עמדות מולם. מצרים שיוועה לסיוע סובייטי, ונאצר ביקש ממוסקבה לפרוס מערך טילים שיבלום את התקפות העומק הישראליות. הוא גם היה מוכן שצוותים סובייטים יאיישו את הסוללות עד שיושלם תהליך ההכשרה של החיילים המצרים.
ברה"מ הראתה נכונות לספק את העוצמה הצבאית הדרושה להתמודדות מול חיל האוויר של ישראל, שכן הדבר עמד בקנה אחד עם הגשמת יעדיה האסטרטגיים: השגת "מגפיים על הקרקע" במדינה מזרח תיכונית חשובה, ויכולת פעולה טובה יותר מול האמריקנים ונאט"ו. אט אט הפכה מצרים להיות "רפובליקה סובייטית".
מאמרים נוספים של ד"ר אודי בלנגה:
- האם יכולנו להצית את התעלה ולהציל חיילים?
- לא-סיסי אין סיבה לדאוג. הדיפ-סטייט לטובתו
- מצרים וכדורגל: האוהדים שהפילו את מובארק
בישראל נתפסה הגעת סוללות הטילים החדשות למצרים כעליית מדרגה בעימות. הייתה זו "סובייטיזציה של המלחמה", כפי שהגדיר שר הביטחון משה דיין. החשש היה שברה"מ תשלב לצד חייליה במערך סוללות הנ"מ גם את טייסיה בחיל האוויר של מצרים (נוכחות ימית סובייטית מגוונת כבר הייתה בים התיכון).
בשבוע השני של אפריל 1970 התמלאו שמי מצרים בעשרות מטוסי מיג 21 עם טייסים סובייטים. אלה היו ככל הנראה טיסות למטרות הגנה בלבד, שמטרתן לשמור על מרכזי האוכלוסייה המצרית. ישראל ביקשה להימנע מעימות ולהגיע עם הסובייטים ל-modus vivendi (מעין הסכמה בלתי פורמלית בין אויבים), ולכן הגבילה את פעילות חיל האוויר לגזרת התעלה בלבד.
אלא שעד מהרה החלו הטייסים הסובייטים לרדוף אחרי מטוסי חיל האוויר הישראליים. הביטחון המצרי גבר, ההרתעה הישראלית החלה להישחק וההערכה המודיעינית הייתה שהמעורבות הסובייטית מונעת את סיום המלחמה.
הופעת הטייסים הסובייטים פתחה דף חדש בעימות הישראלי-מצרי בפרט, ובסכסוך הערבי-ישראלי בכלל. ישראל וארה"ב החמיצו שורה ארוכה של סימנים מוקדמים והתעלמו מרצף של התראות ואיתותים עד שדחקו את הסובייטים להגיב כפי שהגיבו. בסופו של דבר, אף שלא האמינו לדיווחים הישראלים, הודו גם האמריקנים ש"אי אפשר לראות בצעדים הרוסיים בלוף. הם התחייבו (לנאצר), והמילה שלהם והיוקרה שלהם מעורבים".
עבור ישראל זו הייתה בעיה, שכן מחד, ארה"ב ניסתה לקדם מהלך להפסקת אש ולהציג את עצמה כמתווך הוגן, ולכן הגבילה את אספקת הנשק והמטוסים לישראל. מאידך, טייסים סובייטים החלו ליזום מגע: ב-25 ביולי ניסו ליירט מטוסי סקייהוק ישראלים, חדרו למרחב סיני ואף פגעו במטוס אחד. שלושה ימים לאחר מכן הם שוב יזמו מהלך אווירי ממזרח לתעלה.
ב-30 ביולי 1970 יצא לדרך מבצע "רימון 20". במארב מתוחכם, שתוכנן על ידי אנשי מחלקת המבצעים של חיל האוויר, השתתפו 14 מטוסי קרב ישראליים מול 24 מטוסי מיג סובייטים. תוך שש דקות הצליחו המיראז'ים והפנטומים הישראליים להפיל חמישה מטוסים (שני טייסים סובייטים נהרגו) ללא כל אבדות לחיל האוויר, ובכך להחזיר את ההרתעה לצד הישראלי.
שמונה ימים לאחר הקרב האווירי, ב-7 באוגוסט 1970, בין השאר בשל לחץ אמריקני, נכנסה לתוקף הפסקת האש ומלחמת ההתשה הסתיימה. זו הייתה הסדרה שישראל נאלצה לקבל חרף התנגדות קשה מבית (מפלגת גח"ל של מנחם בגין פרשה מן הממשלה), ובמידה מסוימת, כפי שהודו האמריקנים, היא הייתה בבחינת "ביטוי לניצחון המהלך הסובייטי-מצרי, שכפה על ארה"ב המצאת מוצא מדיני מהסבך, תוך עשיית ויתורים על חשבונה של ישראל... כדי לחלץ את בת חסותה".
מלחמת ההתשה נשכחה מזיכרונו של הציבור הישראלי, משום שלמרות גבורת לוחמיה, כתרי תהילה לא נקשרו לראשה. די רק לציין את העובדה העגומה כי אות מלחמת ההתשה הוענקה ללוחמיה רק 33 שנה לאחר שהסתיימה.
נאצר מת כחודשיים לאחר מכן מהתקף לב, והוחלף באנואר סאדאת. דווקא הנשיא החדש, חסר הכריזמה לכאורה, גירש ב-1972 את 20 אלף "היועצים הסובייטים" ממצרים. שנה לאחר מכן הוא פתח במלחמת יום הכיפורים.
- ד"ר אודי בלנגה הוא מרצה וחוקר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן, ומחבר הספר: The US, Israel, and Egypt: Diplomacy in the Shadow of Attrition, 1969-70
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
