זו תקופה קשה עכשיו. זמן למחשבה. תחלמי, אמרת לי. תעופי הכי גבוה שאפשר. תעלי אל ראש ההר ותקפצי, אני אתפוס אותך תמיד. אז עליתי על ההר ולא היית שם לתפוס. אחי שלי, שומר נפשי, אחי שלי אהוב ליבי. הלכת ללא שוב

כבר יותר מעשור זה אחד הטקסטים המרגשים, הנוגעים והעצובים של יום הזיכרון. אחות של גיא מספרת לאחיה האהוב באמצעות פרויקט "החלל שלי" על השנה שחלפה. בשנים הקודמות היא סיפרה לו על החייל הבודד שאימצה, על הולדת בנה, על הגעגועים, על מות סבתה, על נסיעה לצד השני של העולם, על שהפכה לאמא לשניים, על עשרים שנה בלעדיו ועל היציאה לדרך חדשה. הנה הקטע המלא שפרסמה היום (ב').

"מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך

אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך

ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות שלך

מלבד להיות איתך."

אמא תמיד אומרת שכל אדם הוא עץ. מכה שורשים נאחז בענפים. ניזון ממים. משמש. מחריצים בין עננים. לאט לאט צומח. לאט לאט משנה את צורתו. כל אדם הוא עץ עד שנגדעת צמיחתו.

יום הזיכרון בבית העלמין קריית שאול בתל אביב(צילום: AP)

בכל המהומה של היומיום, פתאום חלמתי שאתה חי. גבר גבוה וחזק, עם גוונים של שמש בשיער, יוצא מהמים עם הגלשן. שואל אותי אם אני נכנסת למים, אם אפגוש אותך אחר כך אצל ההורים. ואני עונה לך שהגלים גבוהים מדי ואפשר למות ככה שם במים ואתה צוחק אליי. צוחק עליי. אומר שמתת כבר פעם אחת אז מה זה קצת מים.. וניפגש לקפה אחר הצהריים..

בתוך דקות הלילה, הלכתי לאפות לך. תכף יום הזיכרון. מבשלת בשתיקה, בוכה, וכותבת לך. כי חלומות כאלה לא באים אליי כבר, אני יודעת שאתה אינך. אבל היום פתאום חלמתי שאתה ואני, ואני ואתה. ושנינו יחד זה כוח שחזק יותר מכל מוות או בריחה. כל החיים וכל המוות אני בסוף רק אחותך. אז אפיתי עוגה ב-3:00 בלילה מלאה בדמעות והבטחה. לקום בבוקר, לחייך לילדים וצעד אחרי צעד לחזור לחיים..

וכל מה שנשכח עם השנים

כל שכבר עבר

האם תזכור אותם

האם תדע? אתה שם בכולם."

בית העלמין הצבאי בהר הרצל ביום הזיכרון(צילום: יהונתן ולצר, TPS)

ערן התקשר אליי היום. אמר שחלם בלילה שוב שהוא מציל אותך. 20 שנים עברו והוא עדיין מדמם כל יום את לכתך. מדמם עם הילדים. מדמם עם האישה. מדמם בעבודה. מדמם בלילות ללא שינה. הוא יודע בדיוק כמוני שלעולם כבר לא תשוב. ובכל זאת. אחי שלי. הבטחה זו הבטחה. אחים בדם, אחים לנשק. הוא לא הספיק להיפרד ממך. אז עכשיו הוא כמוני, מרים לחייך ומותך. ונגיד שתבוא פתאום, האם תכיר אותו מבין כולם? הוא זה שלא עזב בלוויה שלך, ולא מאז ולא אף פעם. הוא זה שיצא איתי לגלוש בבוקר וזה שניגב לי את הדמעות. הוא זה שקרא לבת שלו גאיה ובחתונה שלי שמר עליי מכל משמר. הוא זה שכל שנה מארגן איתי מסיבה לכבודך, ארוחה לזכרך, חגיגה לחייך, הופעה...

אז אם תפגוש אותו פתאום מבין קמטי השכול והמבוכה. חבק אותו חזק אחי שלי. הוא נושא אותך בתוך ליבו קרוב כך שתמיד תשאר נוכח. והוא שבור. כמוני. לרסיסים. כי ביום מותך אחי שלי השתנו החיים. שנים על כדורים, שנים של חיפושים. שנים של שתיקות. שנים של חוסר אמון והתכנסות פנימית. שנים של חושך ומדי פעם אור קטן מגיח. ויום אחד פתאום. חזרנו להבטיח. אז הבטחנו לשמור אחד על השנייה ולא להיפרד. והבטחנו לשמור על האור שלך ולספר עליך, ולספר את היותך. לתופף עד כלות, לנגן ולשיר ולצעוק עד השמיים, לשמוח כששמח, למחות דמעה ולהרים לחיים. כי גיא היה פה פעם ועדיין.. לא לעזוב את העיר בכדי להיות קרובים אליך בכל נשימה. לא לפספס אף שיר. לא לפספס אף פעימה.

פרח דם המכבים בכרמל(צילום: רן פרץ/רשות הטבע והגנים)

ונגיד שתבוא אליי היום. איך אתה נראה? הילד שלי גדל להיות כמוך. גוונים של שמש בשיער, חול ים על הרגליים. כריזמה שאי אפשר ללמד ובדיוק אותן עיניים. הוא כל כך דומה לך שאפשר רק לחייך בעצב. אין מה לומר.

אז נגיד שתבוא אליי פתאום, האם תראה בו אותך? ואני, האם אכיר אותך? שנים על שנים של ניסיונות לא לראות אותך בכל פינה.. האם נהיה שוב יחד בלתי נפרדים? האם מבין כל השנים, כל הדמעות והקמטים, האובדן והשחור והשכול הגדול.. האם תהיה שוב שלי כמו פעם ואהיה שוב שלך? האם תזכור שקראת לי במבי ואמרת לי שכל זה פה בשבילי, רק תושיטי יד וקחי כל מה שאת צריכה.. האם תלך איתי שוב להביט בזריחה? האם תלמד את הילדים שלי לתפוס גלים? לנגן גיטרות ותופים? לראות בהכל רק יופי, רק חיים?

האם תשמע קולי קורא לך, האם תדע?

האם תזכור שתיקות יפות את לחישת קולך

את מגע ידך.."

ונגיד שתראה אותי פתאום, האם תרקוד איתי שוב בגשם? האם תלך איתי ברחובות העיר שלנו ותשיר בקולי קולות? האם תתופף על הפחים, על ספסלים, האם תתפוס איתי גלים? האם תשב איתי כמו פעם במרפסת קרוב קרוב ותספר לי מה נעשה כשנהיה גדולים?

אוף! איזה שיט זה שאתה לא פה. נו איך אגרום לך לבוא? דוד גיא מהסיפורים.. הלוואי שהיית פה לרגע אפילו רק לפגוש את ההורים. נו כבר תבוא. נו כבר תפציע. יום אחרי יום אחרי יום. מבטיחה להיות פה כשתגיע.

(צילום: מוטי קמחי)

היום אני בוחרת לספר לך. על זה שאני כבר בת 40 ואתה אינך. על זה שיש לי 3 ילדים. ואתה אינך. על זה שיש לי שני אחים אבל פעם היו לי שלושה. על זה שאימצתי חייל והוא נותן לי סיבה לא להיכנע. לספר על זה שאני יודעת כבר המון ועדיין לא יודעת דבר על איך לחיות כשאתה לא נמצא. על זה שההורים שלנו מזדקנים, והאחים שלנו כבר גדולים. על זה שעדין יש ספסל בעיר עם במבי וגיא ולב גדול ומדי פעם אני יושבת שם. מזילה דמעה. לוקחת נשימה וממשיכה. מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך. אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות שלך. מלבד להיות איתך..

ביקשתי לי המון. ביקשתי לי שמיים. ביקשתי לי שקט ומזור למכאוב ונחת להורים לבינתיים. וביקשתי לי היום שלווה וקצת ראות בין הדמעות. וביקשתי להיות טובה ונדיבה כמוך לפחות. וביקשתי לילדיי שלא ידעו כזה כאב עמוק אך פעם. וביקשתי לעצמי אותך לבינתיים. אז בלילה בחושך סיפרתי לך. על איך אני גדולה עכשיו ואיך אני עדיין רק שלך. על איך כשאני בונה אוהל בסלון עם הילדים אני בשקט מוחה דמעה ומסתכלת למעלה רק לרגע. רק לשנייה. ואיך כשאני שומעת את השם אני עדיין קופאת במקום. רק לרגע מאפשרת לעצמי לחלום. לחלום עלינו יחד שוב שמחים ואוהבים. עץ גדול, מכה שורשים. משפחה זה הכל אמא אמרה ועל זה לא מוותרים.

אז תן לי לספר לך עליי. קיבינימט. אני בת 40. ואתה. אתה ילד יפה ואהוב טמון בין אבנים.

אחי שלי. אהוב ליבי. תמיד היינו אנשים חולמים. והיום, אני בוחרת בי ובך. אחי שלי הגדול. הבית שלי. אני לנצח אוהבת אותך.

"ואנחנו שניים. בטח לא לבד. הנה השמיים מנסים לשלוח יד."