"40 שנה בלעדיך, ואין נחמה": הזיכרונות שלכם

בית עלמין קריית שאול בתל אביב

נזכרים, כואבים, מתגעגעים: אלפים רבים הדליקו נרות והעלו את תמונות הנופלים בפרויקט "החלל שלי", פרויקט ההנצחה השנתי של ynet. הנה כמה מהטקסטים המרגשים.

אחות של גיא כתבה גם השנה

אסף קלנג ז"ל (2018 - 1997)

מאת: מאיר בן מאיר

"אתה פה אסף. עם החיוך השובבי והתחכום המטובל בהומור משובח, אבל אתה שם... אתה פה אסף, עם הסקרנות המגוונת הנוגעת בתחומי עניין כה רבים וחוצי גבולות, אבל אתה שם... אתה פה אסף, עם התמירות הפיזית שהיא כול כולה פשטות וענווה רגשיים, אבל אתה שם... אתה פה אסף, עם נפש האומן שלך המציירת בידיים כישרוניות ובעיניים הרואות טוב ויפה בכל אדם ומקום, אבל אתה שם...

אתה פה אסף, עם חשק הלימוד וההתעמקות, עם תבונה נדירה והתבוננות מעמיקה, אבל אתה שם... אתה פה אסף, עם אהבה אין סופית להוריך ואחיך, משפחתך וחבריך הרבים, אבל אתה שם.. אתה פה אסף, שאוסף חוויות ומפנים אותם פנימה ברגישות ולב טוב ומזוקק, אבל אתה שם.. אתה פה אסף. המחבק. המתקרב. החם. הלבבי. הנעים. המתוק. אבל אתה שם... אתה פה אסף. איתנו. אבל אתה שם... מתגעגעים ואוהבים אותך פה אסף. ואתה- שם...".

אסף קלנג ז"ל(מתוך אתר יזכור)

***

משה צוויגנבלום ז"ל (1928-1948)  

מאת: חנה ואסי קופמן

אני חנה קופמן, רוצה להקריא ולשלוח צילום של מכתבו של אחי משה ז''ל, הבן של מניה (לבית גינזבורג) ויוסף צויגנבלום, שנפל ב-1948 במלחמת השחרור. את המכתב הזה הוא כתב בעיצומו של הקרב הידוע בלטרון. בן 20 במותו.

שלום לכם הורי היקרים!

אני כותב לכם את הדברים האלה ברגעים שאולי הם האחרונים בחיי. דבר אחד אני יכול להבטיחכם, רגעים אלה אינם עוברים עליי בכל פחד, ורק דמעות חונקות במקצת את

גרוני כשאני נזכר מה רב יהיה כאבכם. אולם אל תצטערו, צריך לדעת לא רק לחיות אלא גם כיצד למות. למות על מזבח המולדת. אין לכם דבר יותר יפה ואצילי. הנוער העברי

הוא נוער שיידע להמשיך את מלחמתנו על חרותנו. תסלחו לי על הכתב הגרוע מאוד, כיוון שדברים אלה נכתבים על סלעים שוממים בהרי ירושלים.

אל תצטערו, ותזכו לראות בפריחתה של מולדתנו המשוחררת.

יקירכם ואוהבכם משה, 25.5.48.

משה צוויגנבלום ז"ל(מתוך אתר יזכור)

***

חיים מלכה ז"ל (1962-1982)

40 שנה בלעדיך ונראה כאילו הכל קרה רק אתמול

החלל שהותרת הוא עמוק - והזמן אינו מרפא

הגעגועים עזים ואין נחמה

תמיד אני מנסה לדמיין איך היה נראה שולחן השבת או החגים עם ההורים אילו היית נשאר בחיים ומקים משפחה.

חיים אחי - אתה חייל של אהבה. אני יודעת שאין אחד שאותך לא אהב. אפילו מי שלא מכיר היום יודע שנקטף פרח מהלב

נזכרת בדמותך תמיר גבוה ויפה. אח שהייתי מלאת הערכה והערצה אליו.

אחי האהוב, מבטיחה שאמשיך להנציח אותך בכל מקום ובכל הזדמנות:

- ההורים הכניסו ספר תורה על שמך.

- אזכרה בכל שנה

- נסיעה לאזכרה של הצנחנים בתל נוף מדי שנה

- כנסים ביחידה בה שירתת בצנחנים

- עלייה לבית העלמין ביום הולדתך עם הפרחים שאהבת

- וכן בפולין הרחוקה שם הנצחתי אותך כאשר נסעתי עם "עדים במדים"

את יום הזיכרון השנה נציין באופן אישי ופרטי בשל "נגיף הקורונה" והיום שוב נעמוד בצפירה.

נשמע את שירי העצב בתחנות הרדיו. נצפה בשידורים הכואבים

ונראה את תמונתך עם תמונות חללי מלחמות ישראל.

הדמעות זולגות והמחשבות עולות.

אחי, אתה תהיה חרוט בליבי תמיד. ותישאר חרוט לנצח בן-19

כואב על כך שהיה לי אח ואיננו עוד.

אוהבת אותך לעולמים.

אחותך זהבה.

חיים מלכה ז"ל(מתוך אתר יזכור)

איגור קוואליק (2006 - 1980)

מאת: לב מולוקנדוב

זה קרה ב-09.08.06 , מלחמת לבנון השנייה.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול, עוברת בי צמרמורת ודמעות כשאני כותב את עכשיו.

היינו באילת, ילדים בני 17 שנסעו לאילת לחפש קצת שקט מהחדשות והמלחמה, חופש גדול.

ביום השני לטיול היו הרבה מאוד חדשות ונאמר ש"יש חילופי אש קשים" או במילים אחרות, יש הרוגים.

באותו יום אני ועוד חבר (מארק) נזכרנו המון באיגור, השטויות, הצחוקים, המסעות והשטויות שהוא היה עושה, היינו חניכים בארגון "אחריי-נוער מוביל שינוי! "

באותו לילה פורסם שנהרגו 15 חיילים.

בבוקר למחרת מתעורר לקול החדשות בטלוויזיה, בפתיחת הדברים נאמר "הותרו לפרסום שמות החיילים שנהרגו בלחימה אמש".

התמונה של איגור בתוספת ז"ל השאירה אותי המום וחסר אונים.

תתארו לכם שהדבר הראשון שאתם רואים בבוקר זה תמונה של בן אדם ששבוע לפני לחצתם לו את היד ורצתם לצידו בטיילת תל אביב.

הלכתי להעיר את מארק וסיפרתי לו שאיגור נהרג.

היינו בשוק, הראש ניסה להדחיק - המציאות הביאה את האמת.

איגור נהרג.

איגור היה המדריך שלי בצוות "אחריי-נוער מוביל שינוי".

איגור היה הדוגמא שלי לכוח רצון והתמדה והוביל אצלי שינוי והיה דמות חשובה מאוד בשבילי.

לצערי, לא הספקתי להגיע להלוויה שלו ולחלוק לו כבוד אחרון.

הגעתי רק לאחר כמה ימים עם הצוות לנחם את ההורים שלו בנצרת עלית.

אותה תמונה שראיתי בחדשות באותו בוקר איתי בארנק והוא הולך איתי לכל מקום.

לא אשכח אותך לעולם וכל עוד אוכל תמיד אזכיר אותך בתור גיבור המלחמה שלי.

איגור היה זה שרץ ראשון, אהב את המדינה והיה מוכן לתת הכל למען המדינה ואכן נתן את כולו.

באוגוסט 2006 הוקפץ גדוד חיילי המילואים ללבנון אל נחל ליטאני. איגור סחב על גופו ציוד שהיה מספיק לשלושה חיילים: רק הכדורים עצמם - 1,500, המקלע וציוד חיילי נוסף. כל בית נכבש בהסתערות, ולכל בית, כך מספרים חבריו, היה איגור הראשון לפרוץ. ב-9 באוגוסט נורה המבנה שבו התמקמו הלוחמים מכל עבר. במרפסת של הקומה השנייה צעק הפצוע, דימה קליימר, שהיה ליד הטלסקופ. איגור רץ לעזור לחברו והוציא אותו. לאחר מכן שב אל המרפסת כדי להוריד את הטלסקופ ושם השיגה אותו הירייה.

יהיה זכרך וזכר החיילים שנפלו בקרבות ברוך.

שלום, חבר.

איגור קוואליק ז"ל(מתוך אתר יזכור)

***

ניצן ברק ז"ל (1960-1982)

מאת: רמי ביאזי

נפגשנו בגיבוש לקורס הטיס. אהבתי אותך והערצתי וקינאתי.

"יפה הבלורית והתואר" היית בעיניי. התגלמות הצבר הישראלי היהודי החדש, מלח הארץ שממנו נבנית תקומתו של העם היהודי בארץ ישראל.

חזק, נחוש, קר רוח, מוכשר ונדיב. כשהיה קשה כולם קיטרו אבל לא אתה. כשהתקשינו במשימות סיימת את שלך והתפנית לעזור, גם לי. קינאתי כי רציתי להיות כמוך. היית מקובל ואהוב על כולם.

מאז חלפו יותר מ-30 שנים ורואים בתמונה כי אתה נשארת צעיר ויפה ועליי רואים את השנים. הו כמה הייתי רוצה שגם עלייך יראו את השנים, אבל כל שנה כשאני חוזר לתמונות זה אותו ניצן ברק צעיר ויפה וכל העולם עוד לפניו וכל העולם כבר אחריו. יותר מ-30 שנים חלפו אבל התמונה שבה אתה עוזר לי במשימות והחיוך שלך היא מוחשית וממשית כאילו הייתה אתמול.

קראתי שכל שנה מתקיים טורניר כדורגל לזכרך. ואני חושב על המשחק שהיית אמור לשחק עם הילד שלך ואני חושב עליך כשאני משחק עם הילד שלי. מי ייתן ומותך לא יהיה לשווא מי ייתן ולא יהיה מצב שהורים צריכים לקבור את ילדם ועוד בשיא חייו כשכל חייו לפניו - יהי זכרך ברוך!

ניצן ברק ז"ל(מתוך אתר יזכור)

***

מולה תנפילוב ז"ל(מתוך אתר יזכור)

אורי אנסבכר ז"ל (2000-2019)

שיר שכתבו לאורי

"עשי

שיהא עולמך

עולם של שלום

שלום עולמים

זכרי

את העלמה שאת

את הדבש שהיה

לפי שרדו בך

נכסי לעצמך

מחדש

את המתיקות הזו

שהייתה

שלך

החיי את העלמה

ובראי לך עולם

עולם של שלום

לפני המשא ומתן שלך עם עצמך

ועם אהובך

לפני ההסכמים

וההפרות

והמלחמות

עשי לך שלום

בתוכך"

אורי אנסבכר ז"ל(צילום: באדיבות המשפחה)

***

יחזקאל חורש ז"ל (1982 - 1943)

מאת: יובל סהר

יחזקאל חורש

בן אליהו ופרידה הרוש. אח ללאה ישראל ז"ל ומאיר חורש ז"ל.

איך אפשר לסכם בכמה מילים, את האיש והאגדה.

יחזקאל שירת בשירות הבטחון הכללי משנת 1970-1982 עד אשר נהרג בצור במלחמת שלום הגליל.

יחזקאל השאיר אחריו אישה, אסתר, וארבעה ילדים: לימור, חגי, אסי וניצן.

יחזקאל היה איש הכי רציני, אחראי, ומקצועי בעבודה,והכי מצחיק אחרי.

היה אהוב בכל מקום אשר אליו הגיע, היה פעיל חברתי בכל מקום אשר עבר לגור בו.

בקיבוצים אשר גם בהם לקח על עצמו את החג האהוב עליו, חג פורים.

עשה סרטונים בסגנון המערב הפרוע.

במושב לקח על עצמו את הפקת חג הביכורים.

היה מצחיק ואהוב על כולם.

ממש מושא להערצה.

כאשר היה בשליחות בפיליפינים, היה מארח ביד רמה, כל אחד שהגיע לשגרירות ונתן לכולם להרגיש בבית.

הבית תמיד היה פתוח

כך גם למשפחה,

דאג לעשות את ליל הסדר אצלו, לאחד את כולם יחד. ועד היום נזכרים בצחוק בבדיחות ובאוכל הטעים שהיה בליל הסדר.

ברגישות המיוחדת רק לו, גרם לאחיינים להרגיש תמיד הכי אהובים עליו.

נקודת חוזקה שלו היתה, היכולת להיות איש שטח מעולה לצד אכפתיות, עדינות, ורגישות יוצאת דופן,

אדם איכותי ומקצועי בכל רמ"ח איבריו.

מה שהכי בלט אצלו זאת היכולת לראות כל אדם כאדם, ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום.

תמיד הוזכר כאיש הטוב המיוחד עם המקטרת.

אוהבים ומתגעגעים תמיד.

המשפחה 

יחזקאל חורש ז"ל(מתוך אתר יזכור)

***

שי נוסבוים ז"ל (1976-1987)

שי

אני זוכרת את ההפסקה שבה יפתח הציג לנו את שי. הייתי בכיתה ט'. יפתח דיבר עליו כל כך הרבה עד שלא הבנתי איך אני עוד לא מכירה אותו: שי גר בשכונה שלי, למד בבית הספר שלי, היה חבר של חברים שלי - ובכל זאת לא הכרתי אותו. אני זוכרת שישבתי על רחבת הבטון המוגבהת ושי עמד לפני. ראיתי זר, מישהו שלא ראיתי קודם לכן מעולם. איך זה יכול להיות? במיוחד לא הצלחתי להבין את זה מאוחר יותר, כששי הפך לחלק גדול כל כך מחיי. איך לא ראיתי אותו קודם?

שי ואני גרנו באותה שכונה ולכן הלכנו יחד לכל מקום. הלכנו יחד לפעולות, הלכנו יחד למסיבות, הלכנו יחד להיפגש עם חברים, הלכנו יחד לסרטים. ההליכה הזאת יחד, לכל מקום, יצרה סוג של קירבה, סוג של חברוּת אחרת בינינו; חברות שנוצרת משיחות ארוכות על נושאים שונים שבגיל ההוא נראו לנו חשובים. משיחות על בית הספר, מורים, חברים, סרטים ופוליטיקה ועד שיחות אינטימיות יותר על משפחה ועל תכניות לחיים.

בקיץ שי היה מרכיב אותי על האופניים לכל מקום, וכך הייתי יושבת מאחורי הגב של שי, צוחקת וצועקת כדי שהוא ישמע את השיחה. אלה היו אופני ספורט עם סבל שלא נועד להרכבה - וכמובן שהוא לא החזיק מעמד לאורך זמן, ואז שי התחיל להרכיב אותי על הרמה. שם כבר ראיתי את הדרך ושי היה תמיד מתחנן שלא אצחק כל כך חזק כי אני עושה אותו חירש.

פעם עצרנו במעבר חציה מול המשטרה. שי היה אחראי מאוד והקפיד על חוקי הרכיבה, במיוחד כשבנות חמודות עמדו לחצות את הכביש. נערה עמדה שם עם הכלבה שלה והתכוונה לחצות כשמכונית עברה ופגעה בכלבה. הדבר זעזע אותנו מאוד. המכונית שהמשיכה הלאה, הנערה שהרימה את הכלבה הגוססת ורצה איתה לתחנת המשטרה – אולי מתוך תקווה ילדותית שהשוטרים יעזרו לה להחזיר את הכול לקדמותו - ובעיקר נביחות הכאב וההפתעה של הכלבה. את המשך הדרך הביתה עשינו בהליכה, למרות שזאת הייתה ירידה.

שי לימד אותי לשרוק בשתי אצבעות, כישרון שימושי ביותר. תמיד כשאני שורקת אני חושבת על שי ועל השעות שהוא הלך לצדי בעודי פולטת אוויר ורוק.

שי נוסבוים ז"ל(מתוך אתר יזכור)

שי מאוד אהב לשחק כדורסל. פעם אחת, באמצע משחק, ראינו פתאום את כל השחקנים נשכבים על המגרש: מתברר ששי איבד את אחת מעדשות המגע שלו וכולם נשכבו כדי לחפש אותה. העדשה נמצאה והמשחק המשיך. הדבר קרה כמה פעמים במשחקים שונים - במיוחד כשהקבוצה היריבה הובילה מתקפה. פעם שאלתי את שי אם הוא עושה את זה בכוונה והוא רק חייך וקרץ.

שי היה חבר שלי. לא חבר רומנטי אלא חבר-חבר, בגיל בו אנחנו מאמינים שנהיה חברים לתמיד. החבורה שהשתייכנו אליה התפרקה מזמן אבל הזיכרונות, החוויות והקולות מאז הם חלק ממי שאני היום.