שיחות עם פצועים: הפרויקט של עידן רייכל ושי סימן-טוב
עידן רייכל שידליק הערב משואה, וחברו הטוב אל"מ שי סימן-טוב, פצוע "צוק איתן" שהשיא משואה בשנה שעברה, בסדרה של שיחות מטלטלות עם נפגעי מלחמות ישראל - האנשים ששילמו בגופם כדי שנוכל לחגוג את יום העצמאות. השיחות במלואן: במוסף החג של "ידיעות אחרונות"
הפרויקט של עידן רייכל ושי סימן-טוב
המסע הזה מתחיל לפני שש שנים כמעט, בקיץ החם של מבצע "צוק איתן". שי סימן-טוב, אז מפקד גדוד 12 ("ברק") בחטיבת גולני, לחם עם חייליו בשכונת סג'עייה בעזה כשקיר קרס עליו. סימן-טוב נפצע באורח אנוש. מאז הוא משותק מהצוואר ומטה. הוא פונה לבית החולים סורוקה ומשם, כעבור כמה ימים, למרכז הרפואי שיבא בתל השומר.
באותו שבוע נפל בעזה סמל ראשון גילעד יעקבי-רוזנטל, לוחם בפלוגת החה"ן של גולני. אבי, אבא של של גילעד, כתב לעידן רייכל במהלך השבעה על בנו. רייכל היה היוצר האהוב על גילעד. אבי סיפר לרייכל שהגיטרה של גילעד, גיטרה שחלקו שניהם, חזרה בדיוק מהשטח, מעזה. "התחלנו להסתמס", משחזר רייכל. "באחד הימים אבי כתב לי שהוא מאוד רוצה לצאת החוצה. עניתי לו, חצי בהלצה: 'תשמע, אני בדרך לתל השומר, אני יכול לאסוף אותך'. והוא כתב, 'כן, תאסוף אותי'".
לרייכל היה כבר אז קשר הדוק לפצועי צה"ל ולמחלקת השיקום של תל השומר. למעלה מעשר שנים שהוא מבקר את הפצועים ומופיע שם.
עידן רייכל וחברו אל"מ שי סימן טוב (צילום: רמי זרנגר)
סימן-טוב היה עדיין מונשם ובמצב קשה. "הוא שכב בטיפול נמרץ נשימתי, מלא צינורות", מתאר רייכל. "היינו צריכים ממש לרכון מעליו, כי המבט שלו היה מופנה כלפי מעלה. אבל נכנסנו. ושרנו לו".
-מה שרתם?
"שרנו כמה שירים. ואז הוא ביקש - קראנו את השפתיים שלו כי הוא לא יכול היה לדבר - את 'שאריות של החיים'". כשרייכל מספר את זה הוא מתרגש ומוחה דמעה. "זה היה רגע בזמן", הוא אומר, על מה שקרה שם.
סימן-טוב מתעקש שבחירת השיר, אז, הייתה לגמרי אינטואיטיבית. "אני לא בטוח שזה השיר של רייכל שאני הכי אוהב או הכי מתחבר אליו", הוא מודה, "אבל אינטואיטיבית זה מה שעלה".
בחודשי השיקום הארוכים שבאו אחר כך אימצו הוא ודניאלה אשתו שיר אחר של רייכל, "מחכה". "בשל השורה שמבטיחה ש'יום אחד זה יקרה, הידיים הקפוצות יתארכו'", סימן-טוב מסביר, "וזה השיר שנותן לי אגרוף בבטן".
מהפגישה ההיא, במחלקת טיפול נמרץ, נולדה חברות אמיצה. "קשר מיוחד שנמשך עד היום, בלי קשר למקום שנפגשנו בו", אומר רייכל. "זה או שיש לך כימיה עם מישהו או שאין לך. סימן-טוב לא רשום לי בזיכרונות טלפון כ'חבר הפצוע שלי'. זה לא המצב. הוא לא איזושהי פונקציה בחיי, חוץ מחברות".
"הפציעה של שי", הוא מוסיף, "לא מגדירה אותו. היא חלק מחייו. אם הייתי יושב אצלו בבית והוא כל היום היה מדבר איתי על הפציעה, אני מאמין שהייתי מקשיב בנימוס ומדי פעם הייתי זמין בשבילו, אם הוא היה צריך אותי כאוזן קשבת. אבל מפה עד חברות זה שמיים וארץ".
עידן רייכל בהופעה במשדר ynet (צילום: משי בן עמי)
סימן-טוב: "רייכל אף פעם לא בא ושאל: 'נו, ומה יהיה, ואיך זה מתקדם, ומה אתה עושה, ולא נורא, עוד קצת'. כל מיני מילים שהן קצת ריקות מתוכן, כי פה באמת זה לא עוד קצת וזה לא עוד מעט. זה לא יהיה בסדר. אני לא זוכר שום שיחה עם עידן שהוא ממש הושיב אותי, במירכאות, תיחקר אותי מה אני עושה בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק ואיך אני מתקדם ומה מהות הפציעה. אבל אני יכול להגיד שהוא התעניין בי הרבה יותר מרוב האנשים ששאלו לפרטי־פרטים מה אני עובר".
"גם יש איזשהו עניין של גברים שלא צריך לבלבל במוח יותר מדי", אומר רייכל, "כאילו זה ברור. אם אני יושב עם שי, אצלו בחצר, והוא אומר לי 'תשמע, יש לי איזה זבוב שמשגע אותי, ליד הפה, תוריד לי אותו רגע', אז לא צריך לדבר על מה זה עושה לו. ברור שזה ברדק".
לפני כמה חודשים, באחת השיחות בין רייכל לסימן-טוב עלה נושא היחס לפצועים. "נאמר משהו על זה ש'תמיד זוכרים את הפצועים'", משתף רייכל. "אנחנו אמרנו שזה אולי רומנטי להגיד את זה, אבל זה לא נכון. יש איזו אשליה שכשפצוע משתחרר מהצבא הוא גם מזדכה על הפציעה שלו, מה שלא קורה. פציעה ממשיכה איתך המון שנים ולפעמים חיים שלמים".
הם החליטו לצאת למסע, שהוא המשכו של המסע ההוא, מלפני כמעט שש שנים. הם מבקשים לחולל שינוי, הם אומרים, להעלות את המודעות, להעביר מסר למי שפוגשים בפצועים ומטפלים בהם - במשרד הביטחון ובוועדות הכנסת, לאחראים על ההנגשה. להשפיע על מערכת החינוך, על הילדים של כולנו. שוב ושוב הדגישו שלא מדובר בכתב אישום נגד אף אחד, לא נגד המערכת ולא נגד החברה.
שאלו שאלות ובעיקר הקשיבו
"לי לא כל כך דחוף שהבנות שלי כשיגיעו לגיל 14 ילמדו על מסעות נפוליאון", הסביר רייכל. "כן הייתי רוצה שילמדו על המבצעים הצבאיים. הייתי רוצה שבתוכנית הלימודים של ישראל ילמדו על חשיפת מנהרות חיזבאללה, או על ההקרבה של שי סימן־טוב בגילוי המנהרות בעזה ועל סורין הרשקו באנטבה ועל רועי קליין. צריך להטמיע את סיפור הפצועים בחינוך. האנשים האלה", הוא אומר על הפצועים, "כל בר ברחוב וכל איזשהו דיסקוטק בתל אביב, כשנפתחת הדלת שם, כמו שמנשקים את המזוזה צריך להגיד להם תודה, לכל מי שבזכותם הכל מתאפשר".הכתבה הזו באה "לזרוע את הזרעים". במקור תיכננו לנסוע בארץ, להיפגש עם הפצועים ולשמוע את הסיפורים שלהם. אלא שעידן הקורונה הכתיב את המציאות והשיחות כולן בוצעו בזום. בין ההופעות של רייכל מהבית לפעילות הצבאית של סימן-טוב, היום אל"מ, מפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי. מהגג של רייכל, או מהכיתה בבסיס של סימן-טוב. מהמטבח, מהסלון, עם הילדים ברקע. פעם אחת התפוצץ לרייכל צינור בבית. בפעם אחרת סימן-טוב הגיע על אזרחי ונשלח על ידי רייכל לעלות על מדים. במהלך שלושה שבועות, במשך שעות ארוכות, סימן-טוב ורייכל שוחחו עם פצועים מתקופות שונות, עם פציעות שונות, שאלו שאלות ובעיקר הקשיבו. "לשי ולי יש את היכולת להעלות למודעות את הדבר הזה", אמר רייכל. "זו לא בחירה אישית שלנו, זו חובה. למה? כי השופר שלנו הוא חזק. זו חובה שלנו מול הפצועים והנכים ומול הציבור".
במהלך הכנת הכתבה נודע לרייכל שהוא משיא משואה ביום העצמאות ה-72 למדינת ישראל. סימן-טוב השיא משואה לפני שנה בדיוק. "וואנס-אין-א-לייף-טיים", אמר רייכל על הטקס. "כשאני עושה חזרות עם עצמי", גילה, "אני אפילו לא יכול להגיד את כל המשפט הזה 'לתפארת מדינת ישראל'. זה משפט שצריך להגיד אותו רק 'בדיוק ברגע'".
"תזכרי מה אני אומר", הבטיח סימן-טוב, "הוא עוד יקבל פרס ישראל על מפעל חיים, אין ראוי ממנו", ורייכל צוחק.
הפרויקט המלא מתפרסם במוסף החג של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
עידן רייכל ושי סימן-טוב
צילום: רמי זרנגר
מומלצים
