לשים את המדינה לפני הפוליטיקה

מי אחראי לכך שמערכת הבריאות על סף קריסה? מדוע אנחנו נסמכים על כושר האלתור? אם למדנו משהו מהמשבר, זו החובה לפקוח עין על הפוליטיקאים

רוני דואקפורסם: 30.04.20 , 11:57

רוני דואק (צילום: אלדד רפאלי)

שיא משבר הקורונה, יש לקוות, מאחורינו. אבל מה לפנינו? האם חזרה לעסקים כרגיל, עד המשבר הבא? או בנייה של עוצמה חברתית-לאומית שתביא אותנו מוכנים יותר, מלוכדים יותר ומסוגלים יותר להתמודדות עם אתגרי העתיד?

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ב-40 הימים האחרונים קיבלנו הזדמנות לראות מקרוב את נופי החברה הישראלית, את נקודות החוזקה שיכולות להצעיד אותנו קדימה, ואת נקודות התורפה שעלולות להפגיש אותנו מחדש עם אסון תש"פ. מי שהתבונן מקרוב ראה בני נוער, צעירים ומבוגרים שקמים ביוזמתם המלאה, ומחפשים היכן ניתן לעזור, אוספים מוצרים מהמכולת לבתי קשישים, מתנדבים לסייע לחקלאים, מחזקים האחד את השני מהמרפסות. הוא ראה עובדי ציבור מסורים וחדורי תחושת שליחות. רופאים, אחיות וצוותי סיעוד שעובדים מסביב לשעון ומסכנים את עצמם למען החולים. מורים וגננות מסתגלים במהירות למציאות חדשה, עובדי רווחה בכלים מוגבלים ביותר מנסים לסייע למצוקות ברחבי הארץ.

אבל מי שהתבונן מקרוב ראה גם מערכת פוליטית שנראית כמתנהלת בעולם מקביל. בזמן שבעלי עסקים מתמודדים עם מגבלות בלתי אפשריות בניסיון להציל את פרנסתם ופרנסת עובדיהם, ראינו פוליטיקאים מקימים את הממשלה המנופחת בתולדות המדינה ומעצבים את עתידנו בשנים הקרובות, ללא כל קשר לקשיים ולאתגרים שניצבים בפנינו.

מזה קרוב ל-30 שנה אני עוסק, לצד חברים נוספים, במהלך לחיזוק החברה האזרחית בישראל ושיפור הממשק בינה לבין המגזר הציבורי והפרטי. ההתנהלות שראינו בחודש האחרון העלתה בזיכרוננו את ימי מלחמת לבנון השנייה. גם אז נותר העורף האזרחי ללא מענה למצוקות רבות שניתן היה לצפות מראש, וגם אז התגייסה החברה האזרחית במהירות שיא כדי להיות נוכחת במקומות שהמדינה נעלמה מהם, ולהושיט יד לנזקקים שקראו לעזרת הממשלה וקריאתם לא נענתה.

זיהינו ברגע הראשון שהמצב המקומם והכואב ביותר נוגע לטיפול באוכלוסיית הגיל השלישי. נתוני התחלואה המזעזעים ממרכזי דיור לגיל השלישי והסיפורים קורעי הלב על בדידות, והזנחה של קשישים ושל הצוותים המטפלים הביאו להתגייסותם המיידית של ארגונים, כמו "שיתופים", "ציונות 2000" ו"הקרן למיזמים לאומיים".

בשיתוף עם משרדי הבריאות והרווחה הקמנו במהירות את "ושמרת" - מרכז שליטה וביצוע, לתמיכה במוסדות הדיור לאוכלוסייה המבוגרת, בתחומים כמו מיגון העובדים, הגברת החוסן הנפשי והבריאותי של הדיירים, והעצמת עובדי המוסדות והכשרתם. חיברנו את הכוח של אלפי אזרחים ועשרות ארגונים שאנו בקשר עימם עם הידע של אנשי מקצוע מעולים מעולמות שונים עם התגייסות של פילנתרופים, מתנדבים והמגזר העסקי. התחלנו לתת מענה, ונמשיך ככל שאתגר הקורונה והאתגרים הנלווים לו ידרשו זאת.

אבל צריך גם להסתכל קדימה ולשאול את השאלות הקשות - כיצד מדינה ידועת מלחמות כישראל לא ערוכה לאתגר כמו למידה מרחוק? מי אחראי על כך שלצד רפואה מתקדמת ורופאים מהמובילים בעולם, יש לנו מערכת בריאות ציבורית שהגיעה לסף קריסה? מדוע אנחנו נסמכים שוב ושוב על כושר האלתור הישראלי, שלא יכול להחליף היערכות מקצועית מראש לתרחישי אסון?

אם אנחנו האזרחים יכולים ללמוד משהו מהחודש האחרון, זו החובה לפקח כל העת על הפוליטיקאים המנהלים את המדינה. האם מישהו מאמין שראשי המערכת הפוליטית עסוקים היום בשאלה מי הוא האדם המתאים ביותר להוביל את מערכת הבריאות שלנו כשר בריאות?

האם נשקלת המועמדות לתפקיד זה של עובדי ציבור מעולים כמו מנהל בית החולים שיבא, פרופ' יצחק קרייס? או פרופ' רוני גמזו שנקרא לדגל באמצע המשבר כדי לבנות תכנית להתמודדות עם התפרצות המגיפה במרכזי הדיור לקשישים? או שמא אנחנו מקבלים מראש את המצב שבו מערכת הבריאות תופקר למי שהמטוטלת הפוליטית תיעצר אצלו?

האם אנחנו נדרוש מהממשלה החדשה לעבוד יחד עם החברה האזרחית על תוכנית מסודרת להפעלת הארגונים יחד עם הממשלה בשיתוף פעולה הדדי, או שנחזור לשיטת "סמוך" עד המשבר הבא?

זוהי חובתנו הדמוקרטית לא להסתפק בפתק שהטלנו לאחרונה בקלפי, אלא להמשיך לפעול כאזרחים ולדרוש מהממשלה החדשה לשים את המדינה לפני הפוליטיקה. חובתנו לפעול יחד עם החברה האזרחית והמגזר הפרטי כדי להבטיח שהאתגר הבא יפגוש מדינה שכל כוחותיה משולבים יחד וערוכים להתמודדות.