על מגפה וחוסר אונים נרכש
ברחוב אני נתקל באנשים כבויי עיניים שפרצופיהם מכוסים. הם הולכים כמו זומבים שפוטים וחסרי הבעה שנמנעים מקשר עין. למה? כי הפחידו אותם
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
במשפט אחד, רע לנו כי מתעללים בנו. לדעתי, ואני פסיכיאטר ולא אפידמיולוג, נכון להיום, הנזק שנגרם ועוד ייגרם לבריאות הציבור בישראל מן התקנות והאיסורים שמטרתם להילחם בהתפשטות נגיף הקורונה, גבוה בהרבה מן התועלת שהם מביאים. הניתוח הצליח אבל החולה מת, ועכשיו עושים בו וידוא הריגה מתמשך. זה לא מידתי, זה יצא משליטה, וזה גם קטלני. אני מדבר לא רק על מצב הרוח שלנו, ולא רק על המצב הכלכלי שלנו, אלא גם על החיים עצמם.
ישראלים רבים מתו, ורבים יותר עוד ימותו, בגלל הנזק שגורמות לנו התקנות האלה. החל מגידולים סרטניים שלא מאובחנים בזמן, וכלה בהתאבדויות ובהתקפי לב. לדעתי המיקוד של תשומת הלב הלאומית בקורונה הוא מקרה מובהק של ראיית מנהרה: כשסופרים רק את נפגעי הקורונה – מתעלמים מכל מה שקורה מסביב, ומפספסים את העיקר.
לדעתי תקנות הקורונה גורמות לנו לא לבעיה אחת, אלא לשלוש בעיות נפשיות גדולות ומזיקות, ואלו הן: בידוד המשפחה הגרעינית, ריחוק חברתי, וחוסר אונים נרכש. על שתי הראשונות אכתוב בקיצור, וארחיב על השלישית.
בידוד המשפחה הגרעינית. ילדים זקוקים למרחב אמיתי, לא רק וירטואלי, כדי להתרוצץ בו. קשה ומעיק להיות סגורים עם ילדים 24/7 במרחב מצומצם. ככה זה. משחר ההיסטוריה ועוד הרבה קודם גרו כל בני האדם במשפחות מורחבות, שבהן משימת גידול הילדים וההשגחה עליהם התחלקה בין כמה מבוגרים. כך צמח המין האנושי, עד שבאה המהפכה התעשייתית ושינתה סדרי בראשית. היא ריסקה את המשפחה המורחבת, אבל אל החלל שנוצר נכנסו המסגרות ההמוניות והמוכרות לילדים: בתי ספר, תנועות נוער, גנים וחוגים. לא עוד. עכשיו זה או אמא, או אבא, או הטלוויזיה. התוצאה: שעות מסך ללא הגבלה, עלייה באלימות בתוך המשפחה, עלייה בשימוש בסמים, ועלייה בצריכת תרופות הרגעה בישראל.
ריחוק חברתי. כבר כתבתי על זה לא מזמן, ולכן, בקצרה – בני אדם זקוקים לקשר אנושי קרוב וחם, ממש כמו שהם זקוקים למזון ולמים. כשמונעים את זה מהם הם נעשים חולים, ואם הם כבר חולים ו/או זקנים – זה עלול גם להרוג אותם. יש סיבות לשמור על ריחוק חברתי בימי קורונה, אבל יש לו גם מחיר נפשי וגופני גבוה. לכן, במצב הנוכחי, חייבים להשתמש בו בצורה מושכלת וסלקטיבית ולא באופן גורף.
חוסר אונים נרכש. המושג הנורא הזה קשור למרטין סליגמן, אחד הפסיכולוגים הבכירים והמוערכים בעולם. בשנת 1967, כאשר היה דוקטורנט בן 25 באוניברסיטת פנסילבניה, עשה סליגמן סדרת ניסויים שנויים במחלוקת בכלבים. מה שגילה שינה את הדרך שבה אנו מבינים מדוע הולכים אנשים כצאן לטבח, מה הופך אירוע קשה לאירוע טראומטי, וכיצד שוקעים בדיכאון.
הכלבים חולקו לזוגות, וה"ערסלים" שלהם חוברו כך שכל כלב שהידית שלו לא שינתה דבר, קיבל בדיוק את אותם שוקים שקיבל חברו, שהידית שלו הפסיקה את השוק. התוצאה הייתה ששני הכלבים בכל זוג קיבלו את אותם שוקים, אבל כלב אחד למד שבעזרת לחיצה על הידית הוא יכול להפסיק את השוק, וחברו למד שאין לו שום שליטה על המצב.
חכו, זה לא הכול. אז הכניסו את הכלבים האלה, כל אחד בתורו, לכלוב שהיו בו שני "חדרים" שביניהם הפרידה מחיצה נמוכה, כזאת שכלב יכול לקפוץ מעליה בקלות. גם כאן חשמלו אותם, אבל בסגנון אחר. צפצוף בישר על בואו של שוק חשמלי, אבל הכלב היה יכול להימלט ממנו על ידי קפיצה מעבר למחיצה. כמעט כל הכלבים שהידית שלהם הפסיקה את השוק בניסוי הקודם למדו במהירות איך להימלט מן השוקים בתנאים החדשים. אבל רוב הכלבים שלא יכלו להפסיק את השוקים בניסוי הקודם לא ברחו, והם גם לא למדו. הם סתם ישבו בכלוב והתחשמלו, כשהם מייללים בכאב ובחוסר אונים. היה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, ללמד אותם שהם יכולים לברוח בקלות.
לתופעה הזאת קרא סליגמן "חוסר אונים נרכש" (learned helplessness), והיא תוארה מאז בנסיבות שונות, בבעלי חיים שונים, וגם בבני אדם. יש לה קשר הדוק לדיכאון קליני, לפסימיות, למעגל העוני, ולהפרעות פוסט-טראומטיות. כאשר גורמים למישהו להרגיש שאין לו דרך לשנות את מצבו, כלומר, שהדברים הרעים שקורים לו נמצאים מחוץ לשליטתו, הוא יישאר פסיבי גם כאשר תהיה לו אפשרות להציל את עצמו – הוא ילך כצאן לטבח.
סליגמן הפך ברבות הימים לאחד הפסיכולוגים המשפיעים בארה"ב. הוא נמנה על המייסדים של תחום "מדעי האושר", ובין ספרי העזרה העצמית הרבים שחיבר יש אחד שנקרא "אופטימיות נרכשת". הוא נחשב היום לגורו של הפסיכולוגיה החיובית, ונראה שהצליח להשתחרר מן המורשת של עברו. אבל המתכון שהוא גילה להפיכת אנשים לכנועים וצייתנים חי וקיים, ולדעתי הוא מככב כאן בארץ בימי הקורונה האלה.
כל פעם שאני יוצא מן הבית אל הרחובות שטופי השמש, אני נתקל באנשים עם עיניים כבויות שפרצופיהם מכוסים במסכות. הם הולכים כמו שפוטים חסרי הבעה, נמרצים ומלאי חיים כמו זומבים, ונמנעים מליצור קשר עין. ברחובות חולפות מכוניות עם נהגים שנמצאים לבדם ברכב ומסכה מכסה את פניהם. למה? כי הפחידו אותם. הפחידו את כולנו כאן בארץ, וגרמו לנו להיות מבוהלים, כנועים ופסיביים.
אם אתם בחוץ, באוויר החופשי, ואתם במרחק של יותר משני מטרים מאנשים אחרים, אין סיבה לעטות מסכה. תנו לראות את החיוך שלכם. אני מציע לכם לזכור את דבריו הנפלאים של ראלף ואלדו אמרסון, הפילוסוף האמריקני שאמר "אנשים הגונים לא צריכים לציית לחוקים באופן טוב מדי" ("Good men must not obey the laws too well").
וכדאי לכם מאוד לרוץ. זה נכון תמיד, אבל זה נכון במיוחד עכשיו. הפסיביות שנכפתה עלינו היא מתכון בדוק לדיכאון ולחוסר ישע. לפי התקנות המעודכנות, מי שעושה פעילות גופנית בחוץ פטור ממסכה. וכפי שמצאו החוקרים בנג'מין גרינווד ומוניקה פלשנר, פעילות גופנית מונעת חוסר אונים נרכש, והיא גם מחסנת את המוח מפני הנזקים של מצבי דחק. אז עופו על זה, כי עכשיו זה מדעי. רוצו כאילו אין מחר, ונראה אותם תופסים אתכם.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
