המלחמה בקורונה חייבת מפקד עליון

הציון הגבוה של ישראל בהתמודדות הראשונית עם נגיף הקורונה הולך וצונח דווקא עם הירידה העקבית במספר החולים ועם הניסיונות (המדשדשים) לעבור לשגרה זהירה. הדבר דומה לכח צבאי שעשה כמעט הכול נכון בעת היציאה למשימה, אבל במקום להפעיל את אותה נחישות ויצירתיות בדרך חזרה – שקע והתברבר בבוץ. במלחמה במגפה כמו בכל מלחמה, אסטרטגיית היציאה חשובה לא פחות (ואולי אף יותר) מאסטרטגיית הכניסה. בשני המקרים אי אפשר להסתפק ביכולת האישית המעולה של הדרגים בשטח, ללא מודיעין טוב, תיאום ושליטה. ללא פיקוד עליון שרואה את תמונת המצב כולה, שמתכלל ומקבל החלטות.

לא במקרה, קולי לא נשמע בין אלה שסימנו פקיד כזה או אחר. יש לי הערכה גדולה לאנשי משרד הבריאות וכבר בתחילת המשבר הובלנו יחד הסכמים מיוחדים שהוסיפו מאות תקנים לרופאות ולרופאים. אבל במשבר בסדר גודל שכזה, ואת זה אמרנו מהרגע הראשון ללא שום היבט פרסונלי - חייבים מטה מיוחד לתיאום המאבק בקורונה על כל הנגזרות שלו. רשות עליונה שבראשה איש צבא עם ניסיון בניהול אירועים גדולים כאלה.

מדידת חום בכניסה לבית החולים איכילוב בתל אביב(צילום: מוטי קמחי)

האופן שבו מחזירים כעת את מערכת החינוך לפעילות הדרגתית מהווה דוגמה מובהקת לחוסר התיאום בין הגופים השונים. תחילה הודיעו כי גם גני הילדים יפעלו כבר השבוע, מה שהביא לסגירת המסגרות המיוחדות שפעלו בבתי החולים וברשויות המקומיות עבור ילדי הרופאים. בפועל, בדקה ה-90 התבשרנו על כך שהגנים יפעלו רק בשבוע הבא, וכך נותרו אלפי רופאות ורופאים ללא מענה.

דרשנו ממשרד הבריאות להשיב לעבודה את אותן מסגרות מיוחדות ולכל הפחות לא לנכות שכר מרופאים שלא יוכלו להגיע לעבודה לאור הטיפול בילדיהם, אבל עצם ההתעסקות היומיומית עם הנחיות שלא ניתנות ליישום – מעידה עד כמה הדברים לא מנוהלים. בכלל, החזרה ללימודים הייתה חייבת להיעשות בד בבד עם הקמת מערך מיוחד לבדיקות סקר מוגברות בקרב מורים ותלמידים – וגם זה לא נעשה.

למעשה, גם מערכת הבריאות עצמה לא ערוכה כראוי להחזרת הפעילות הרגילה, ולא רק בגלל אותם אלפי רופאים שנותרו ללא מסגרות לילדים. ההנחיות בעיצומו של המשבר הביאו להפסקה מוחלטת של הפעילות הרפואית הבלתי דחופה (אלקטיבית), באופן שלעניות דעתנו היה לא סביר ולא מאוזן. חולים כרוניים רבים הוזנחו בתקופה הזו, חלקם נמנעו מקבלת טיפול חיוני בשל האווירה הכללית, והמשמעות של חוסר טיפול כזה עלולה להיות גם קיצור בתוחלת החיים.

במקרה של חולי עיניים, למשל, המשמעות יכולה להיות עיוורון ונכות. ככלל, ההיסטוריה של המגפות מלמדת שלעתים קרובות נזקי המשנה גדולים מנזקי המגפה עצמה. כך ראינו עם מגפת האבולה באפריקה, שם יותר אנשים מתו באותה תקופה דווקא מאיידס, שחפת וחצבת – זאת משום שלא התחסנו מספיק ולא קיבלו טיפול תרופתי כיאות.

אבל למה ללכת עד אפריקה? כאן אצלנו בישראל נחשפנו בסוף השבוע לנתונים מטרידים במיוחד שהגיעו ממרפאות טיפות החלב. מתברר כי נרשמה ירידה דרמטית של 25% בשיעור ההתחסנות נגד דלקת כבד; ירידה של 18.5% בחיסון נגד חצבת, אדמת ואבעבועות רוח; וירידה של 14% בחיסון נגד דיפתריה, טטנוס, שעלת ופוליו. כדי לסבר את האוזן, שיעור ההתחסנות הרצוי לחצבת, מה שמהווה "חסינות עדר", הוא 95%. כעת אנו עומדים על 83% בלבד, וזה צריך להפחיד אותנו לא פחות מהקורונה. אם להשתמש שוב בשפה הצבאית, הרי שהריקושטים מסוכנים לעתים מהירי עצמו.

מערכת הבריאות של ישראל, אם תרצו, היא הבבואה של הסיפור כולו – עוד הרבה לפני הקורונה. היא נשענת על חוק ביטוח בריאות ממלכתי מהחלוצים בעולם, יש לה את הרופאות והרופאים מהטובים שיש, חוקרים מעולים ופורצי דרך וחברות ביו-טק שעושות כל פעם מחדש את הלא ייאמן – ואיכשהו אנחנו מתעקשים ליפול על יד קמוצה בכל מה שקשור לכמה תקנים, לכמה מיטות, כמה מכשירים ואינספור ביורוקרטיות ונהלים.

זה לא רק הכסף, אבל זה בהחלט גם הכסף. זה ריסון תקציבי מכוון בן שלושה עשורים שעליו אנחנו מתריעים מזה שנים, שהביא אותנו לפער של כ-20 מיליארד שקל בשנה בהשקעה הציבורית בבריאות מול הממוצע במדינות המפותחות. כשתחלוף הקורונה, אנחנו חייבים להדביק את הפערים ולהיערך בהתאם למגפה הבאה – שלצערנו עוד תגיע.

פרופ' ציון חגי הוא יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל