הרצל מביט בשסע בחברה הישראלית, ומחייך
מימוש חזון המדינה היהודית התבסס על אותה תרבות מתפלמסת שאפיינה 2,000 שנה של ויכוחים וכיסופים. לציון 160 שנה להולדתו של חוזה המדינה
בנימין זאב הרצל, שכל ימיו ידע מאבקים רעיוניים קשים הן עם חבריו לרעיון הציוני והן עם האליטה היהודית (משכילה ורבנית כאחת) ששללה את חזונו, הכיר מכלי ראשון את עוצמת המחלוקת ואת התהום שאליה היא מסוגלת לדחוף את המעורבים בה. יחד עם זאת, הוא הבין את חשיבותם של חילוקי דעות ואת היתרון העצום הטמון בחברה המגוונת בדעותיה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כבר לפני יותר מ-120 שנה הוא קבע: "הכנסת היהודים תחת כובע אחד תהיה עבודת פרך נוראה, אף על פי שלכל אחד מהם יש ראש, או אולי דווקא משום כך". לא הייתה שם מחאה נגד המציאות שבמסגרתה לכל אחד יש ראש עצמאי ודעה שונה, אלא נכונות לשאת בנטל של הכלת הניגודים.
היום (ב') מצוינות 160 שנה להולדתו של הרצל, שהקים יש מאין את המבנה הערכי והארגוני שתרגם 2,000 שנות כיסופים לבית פורח ומשגשג. אולם מעבר לפועלו הוא הותיר לנו גם מורשת רעיונית עשירה, שחלקים נכבדים מתוכה יכולים לשמש גם היום מקור השראה.
חילוקי דעות אינם דבר פסול. להיפך: התרבות היהודית לדורותיה עודדה מחלוקת. התלמוד הוא במובנים רבים פרוטוקול דיונים וחילוקי דעות בין חכמים משך מאות שנים. הנכונות לאמץ את המחלוקת כדרך חיים היא מעשה נועז ואולי גם חסר תקדים. תרבות המעודדת מחלוקת מוכנה לאתגר בכל רגע את מוסכמות היסוד שלה, את הדעות השולטות ואת מעמדם של מובילי הדעה, וכל זאת לצורך בירור האמת. המתח הפנימי בה הוא בהכרח גבוה יותר מזה המתקיים בחברה שמרנית המעודדת שלווה ודבקות במוסכמות.
בניה של תרבות זו ימצאו עצמם תמיד מוכנים יותר לשינויים תפיסתיים, ופעמים רבות גם יובילו אותם ויפרחו במסגרתם. נדמה שחלק נכבד מהשגשוג שחווה מדינת ישראל בעשורים האחרונים נובע מהנכונות הכמעט טבעית לכפור במוסכמות ולבחון בביקורתיות פתרונות קיימים. כל אלה הם צאצאיה המובהקים של אותה מסורת דורות מעודדת מחלוקות.
החברה הישראלית מצויה בשנה וחצי האחרונות במשבר פוליטי מתמשך הגורר שיח מתלהם שהעמיק לרמה מסוכנת. הצעד הראשון בדרך לאיחוי השסעים הוא ההבנה שעוצמת הוויכוח, כמו גם גלישתו למחוזות לא רצויים, נובעת בין היתר מאותה מסורת של חתירה לאמת שגובשה בעמל רב והתחדדה בדיונים אין קץ. מסורת זו של דבקות באמת שלך, גם אם כולם חושבים אחרת, היא המאפשרת פריצות דרך והיא זאת שעומדת ביסוד תרבות השיח הקיצוני וחסר הפשרות שאנו רואים.
כולנו מודעים לסיכונים שבהעמקת השסעים בחברה. הדרך לשמור על האיזון הנכון היא מאמץ חינוכי–חברתי למשמעת פנימית של הגדרת גבולות השיח. ככל שאין בידינו להציב גבולות שיח על בסיס הבנה פנימית שאולי הצד השני צודק, ייתכן שדי לנו להסתפק בהבנה צנועה יותר ולפיה לבר-הפלוגתא שלנו שמורה הזכות לטעות.
בניית הבנה מסוג זה מוטלת בראש ובראשונה על ההנהגה, וזו מורשתו של הרצל, שהיה מוכן ליטול גם משימה זו על כתפיו. על ההנהגה הלאומית לשאת היום יותר מתמיד בנטל עבודת הפרך, למרות ובגלל שלכל אחד מאיתנו יש ראש עצמאי ונפרד המאמין רק בצדקת דרכו שלו.
וכתמיד, הדרך המיטבית לעשות זאת היא הדרך האפורה והמפרכת של מתן דוגמה אישית. יש לקוות שהמהלך המתרקם של הקמת קבינט פיוס לאומי לא יישאר אות מתה אלא יתמלא תוכן אמיתי שעניינו אינו טשטוש חילוקי הדעות, אלא בניית גבולות ראויים לשיח.
- ד"ר עליזה לביא היא יו"ר מרכז הרצל מיסודה של ההסתדרות הציונית העולמית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
