הכול פוליטי. גם הזיכרון מהשהייה בלבנון

לא רק היארצייט של 20 שנה ליציאה מרצועת הביטחון החזיר את המלחמה האבודה לתודעה הציבורית, אלא גם התבגרות הלוחמים והמשבר הפוליטי

ד"ר הילה צבןפורסם: 07.05.20 , 15:01

ליל היציאה מלבנון, מאי 2000(צילום: רויטרס)

בשירותי הצבאי (1996/7) הייתי פקידה ביחידת הקישור ללבנון (יק"ל) במטולה ובשער פאטמה (הגדר הטובה). זו תקופה שניסיתי להדחיק במשך שנים הן בגלל תחושת האכזבה האישית מהפוטנציאל והמוטיבציה שלי, שנדרסו כליל בשירות לא משמעותי, והן מפני שאירועים קשים רבים קרו אז קרוב אליי, ולפעמים פגעו באנשים שהכרתי - אסון המסוקים, מטענים, היתקלויות, מתים ונפגעים בגוף ונפש.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בחודש האחרון אני עוקבת בעניין אחרי קבוצת הפייסבוק הסגורה, הגברית מאוד, שנפתחה בסוף מרץ, אז נכנסנו כולנו להסגר הקורונה. "סיפורים מלבנון: מה שקרה במוצבים" חצתה מאז את רף 33 אלף החברים. כמי שלא שהתה במוצבים בלבנון אני קוראת כמתבוננת מבחוץ, קצת מסתננת, אבל מרגישה שזו הייתה גם המלחמה שלי. אני נעצבת ומחייכת לנוכח הסיפורים והתחושות שאנשים מעלים. לצד זה, ובהיותי סוציולוגית, אני חושבת על היבטים של זיכרון, פוליטיקה ושאלות בנוגע לתזמון - למה זה קורה דווקא עכשיו?

תקופת השהייה בלבנון, מסיומה הרשמי של מלחמת לבנון בסוף 1982 ועד לנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000, לא הוכרה מעולם כמלחמה, ורק לאחרונה הואיל משרד הביטחון "לבחון" אפשרות להעניק אות ללוחמים.

אבל לפני כמה חודשים יצא לאור ספרו של העיתונאי חיים הר-זהב "לבנון: המלחמה האבודה", ובימים אלה ממש משודרת סדרה דוקומנטרית בכאן 11 שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר – "מלחמה בלי שם". במקביל קמה קבוצת הפייסבוק ובעקבותיה שלל כתבות בתקשורת שמתייחסות אליה. הדרישה של רבים מהלוחמים לשעבר ובני משפחות הנופלים היא להכיר באופן רשמי ב-18 שנות השהייה של צה"ל בלבנון כמלחמה.

18 שנה מחוץ ללבנון: האומץ, המחיר וההחמצה / אל"מ (מיל') קובי מרום

המומנטום מן הסתם אינו מקרי. מבחינת התזמון, משבר הקורונה הביא לכך שרבים יושבים בבית ויש להם זמן פנוי. גם העובדה שמציינים החודש 20 שנה לנסיגה מייצרת נקודת זמן מתאימה לדבר על הדברים. ואולם, המומנטום הזה קשור גם בשני גורמים נוספים – זיכרון ופוליטיקה.

מבחינת האופן שבו מתפתח ומתעצב זיכרון קולקטיבי, בשלה השעה. לרבים מן הלוחמים יש ילדים מתבגרים, והם מתקרבים לחוות שירות צבאי מצד ההורים. במקביל, 30-20 שנה הן פרק זמן שמקל על אנשים לדבר על חוויות וזיכרונות קשים שנדרש זמן לעכל.

מבחינה פוליטית, המשבר המתמשך שישראל נתונה בו, והעובדה שכמה מדמויות המפתח סביב הקואליציה המתגבשת היו בדרגים פיקודיים במלחמה ההיא – גבי אשכנזי, בני גנץ, נפתלי בנט ואחרים - מזמנים גם הם את המהלך לקראת ציון 20 שנה ליציאה מלבנון.

יש שיגידו שהכרה בתקופה זו כמלחמה בעת הנוכחית היא פופוליסטית, אבל היא גם עשויה בהחלט להיטיב עם הלוחמים, לזכות אותם בהכרה ממסדית ולשים את ההקרבה בקונטקסט היסטורי למען הדורות הבאים.

הפוליטיקה אינה נעדרת גם מקבוצת הפייסבוק, שבה נפגשים וירטואלית המפקדים והחפ"שים, בעלי האג'נדה והמשפחות השכולות. יש המעדיפים להשאיר בצד את האידיאולוגיה כדי שהעמוד ימשיך להוות קבוצת תמיכה לאנשים שעברו חוויה משותפת, אבל קשה להתווכח עם אלה הטוענים שמלחמה היא תמיד פוליטית - בהחלטות להתחיל, להמשיך או לסיים אותה - ולכן גם האופן שבו אנחנו זוכרים קולקטיבית צריך להיות ממוסגר פוליטית, דרך הכרה ממסדית.

לזיכרון קולקטיבי ממוסד יש משמעות רבה. בעוד 50 שנה הוא יסייע לנו להבין את צירוף המילים "נהרג בפעילות מבצעית ברצועת הביטחון", ולקטלג אותו במקום במגירה המתאימה, כפי שמלחמת ההתשה ממסגרת את האבדות בתעלת סואץ בשנים 1970-1967.

ממש כמו השילוש הקדוש של נסיבות, שינוי פוליטי ובשלות ציבורית שהביא בשעתו להצלחה הכבירה של תנועת "ארבע אימהות", אולי יביא כעת השילוש הנוכחי של התבגרות הזיכרון, המציאות הפוליטית והתזמון המתאים, להכרה בתקופה הזו כמלחמה. בשלה השעה.