תראו את ירדנה ארזי, ותבינו למה הלכתי לאח הגדול

המחנה שלי הפקיר את הפריים-טיים וגרם לכך שאצל צעירים "שמאל" שווה בגידה. ואם הצדק איתי, אז אמחל על כבודי ואדבר כשאני מחופש לעוף קפוא

ניר אבישי כהןפורסם: 10.05.20 , 15:15

ניר אבישי כהן בבית "האח הגדול"

יום אחרי שנכנסתי לבית "האח הגדול" כתב יואב אליאסי המכונה "הצל" למאות אלפי העוקבים שלו שאני האדם המסוכן במדינה. הוא הבין את משמעות ההופעה בפריים-טיים של אדם בעל דעות שמאל שעלול חס וחלילה להצטייר באופן חיובי, ועוד עם אפשרות שבני נוער יקשיבו לו, ואולי יספגו ערך או שניים של דמוקרטיה שלא תואמת את התעמולה שהוא משווק.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הוא צדק בחשש שלו. אלפי ההודעות שאני מקבל מבני נוער מאששות את הנורא מכל מבחינתו ומבחינת אחרים בימין. בני נוער נחשפו בתוכנית לתכנים דמוקרטיים והחלו להסתכל בעין ביקורתית יותר על תעמולת הימין: אולי לא כל הערבים רוצים להרוג את היהודים, אולי מבחינה ביטחונית וכלכלית עדיף לישראל לא להיות בשטחים, אולי ההתנחלויות בעצם פוגעות בביטחון המדינה, ולא מגינות עליה.

אבל יותר מהכול, החשש שלהם התממש כי התברר שעדיין יש כמה צעירים שמוכנים להקשיב ולנהל שיח.

מלהקי האח הגדול חיפשו בנרות דמויות מהשמאל. בהתחלה סירבתי להם, הרי מה לי ולתוכנית ריאליטי. מה ששכנע אותי להיכנס למשך שלושה חודשים לבית מפוצץ במצלמות, בלי טיפת פרטיות, הייתה המחשבה שלא ייתכן שהערכים שלנו לא יוצגו בזמן צפיית השיא, בעיקר מול בני נוער וצעירים.

רציתי לדבר על מה שכמעט נחשב טאבו בחברה הישראלית, מתוך אמונה שהצדק נמצא במחנה שממנו אני מגיע. ואם את הצדק הזה צריך לומר כשאני מחופש לעוף קפוא או לקרטון, אז אמחל על כבודי ואעשה זאת.

וכאן טמונה התובנה המרכזית שלי מהחוויה באח הגדול: מה שווה כל הצדק הזה אם לא מנגישים אותו? כדי שצעירים היום ייחשפו למחנה השמאל, שלא לומר המחנה שמאמין בדמוקרטיה, צריך להתפלש בביצת הפריים-טיים. אפשר להתווכח על איכות האש במדורת השבט, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה מה שהצעירים צורכים.

מחנה השמאל הולך ומאבד את הצעירים. רואי שחורות אומרים שכבר איבדנו דור שלם של בני עשרה ובני העשרים. אני רואה את זה בגיל הממוצע בהפגנות ובגיל של המשתתפים בסיורים של ארגוני זכויות האדם, אבל יותר מהכול אני רואה את זה בגיל של אלה שכותבים ומגיבים ברשתות החברתיות. מעט מאוד צעירים ישראלים מתבטאים שם בעד ערכי השמאל, לעומת המוני צעירים שמהדהדים את הסיסמאות הפופוליסטיות של מחנה הימין. זה המצב, וכדאי להביט אל המציאות נכוחה.

לא פעם שמעתי אנשים צעירים אומרים: "מה הטעם להילחם? כבר הפסדנו". זה נובע בין השאר מכך שכבר הרבה זמן יש בפריים-טיים רוב גדול למהדהדי הכותרות מהצד השני. הפחד שולט. שמאל שווה רע. ימין שווה טוב. ככה פשוט. כל דעה אחרת או זווית שונה נתקלות בקיתונות של הסתה וסתימת פיות.

חברה דמוקרטית חייבת ריבוי דעות ושיח עליהן, אולם כבר כמה שנים שהשיח הזה לא מתקיים בבמות הפופולריות, באלה שהצעירים רואים וצורכים. נכון, מאמר בעיתון או באתר חדשות באינטרנט זה חשוב, אבל מה קורה במקומות האחרים?

רוב מובילי הדעה של הנוער מפחדים לומר מילה על זכויות אדם, שלא לדבר על להזכיר את המילה "כיבוש" באיזו הופעה, שיר או סתם ראיון. רבים מתחום התרבות פוחדים להתבטא נגד הממשלה או נגד פעולות שביצעה. האווירה והפחד סתמו להם את הפה.

רק בסוף השבוע האחרון נתקלנו בירדנה ארזי בכתבה באולפן שישי. יונתן ריגר שאל אותה אם היא רואה עצמה שמאלנית והיא ענתה לו במהירות חפוזה, כאילו חוששת שהמילה תידבק אליה כמו מגפה: "מה פתאום, אני לא שמאלנית, אני פטריוטית". היא לא לבד. גם אנשי רוח ואמנים אחרים חוששים להתבטא בתקשורת מחשש לאבד את פרנסתם. הגיע הזמן לשנות את התמונה הזו.

אני לא תמים. אני לא חושב ששלושה חודשים בבית האח הגדול שינו סדרי עולם. אני לא חושב שבעקבות ההופעה שלי השמאל יקום מחר בבוקר לתחייה. אבל אני כן חושב שאפשר ללמוד כמה תובנות מהתקופה הזאת על מצבו הנוכחי ועל העתיד של המחנה שמאמין בדמוקרטיה בישראל.

אולי אם עוד כמה אנשים בעלי פרופיל ציבורי גבוה, כאלה שדעתם נשמעת בתפוצה רחבה, בעיקר אצל צעירים, ישברו שתיקה ויהדהדו את ערכי המחנה, תגבר במרחב הציבורי הלגיטימציה לדעות שמאל בפרט ולשיח בכלל. אמנם הוספתי רק קיסם למדורה, אבל זה קיסם במדורת השבט.