הזעם הקדוש לא יציל את השמאל הציוני

הסיכוי של מפלגה זעירה לאתגר ממשלה מבחוץ נמוך לאין שיעור מיכולתה לקדם מדיניות סוציאל-דמוקרטית מתוכה. אז תודה לעמיר פרץ ואיציק שמולי

ניר רייזלרפורסם: 14.05.20 , 10:54

איציק שמולי ועמיר פרץ(צילום: עמית שאבי)

עוצמת הניתוק מן המציאות, שבאה לידי ביטוי בקיתונות הביקורת שספגה כניסת מפלגת העבודה לממשלה מצד חלקים בשמאל, ממחישה עד כמה מהלך זה הכרחי. רק שילוב בין שיגעון גדלות חסר כיסוי לבין חרדה עמוקה מהאחריות הטמונה בכוח פוליטי ממשי יכול להביא גורמים במחנה המונה מספר חד-ספרתי של מנדטים, להעדיף דעיכה מהירה וסופית באופוזיציה על פני הדרך היחידה שעשויה להוביל לשיקום השמאל הציוני.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

מפלגת העבודה במצבה הנוכחי אינה שחקן פוליטי מרכזי שיכול למנוע או לאפשר הקמת ממשלה. מהרגע שבו כחול לבן בראשות בני גנץ הכריעה בעד כניסה לממשלת אחדות, הקמתה נעשתה עובדה מוגמרת. כל עוד היה סיכוי, ולו קלוש, להקמת ממשלת שמאל-מרכז, דבקה מפלגת העבודה בצדק בסירובה אפילו לנהל משא ומתן עם הליכוד. אולם ברגע שהפור נפל, נעשתה הברירה שעמדה בפניה שונה בתכלית: להשפיע על עיצוב דרכה של הממשלה מבפנים ולשוב להיות גורם פוליטי רלוונטי, או לקמול בחוץ.

האמת הפשוטה היא שהסיכוי של מפלגה בת מנדטים ספורים לאתגר ממשלה מבחוץ נמוך לאין שיעור מיכולתה לקדם מדיניות סוציאל-דמוקרטית מתוכה. הפער בין הכרה מפוכחת זו במציאות כפי שהיא, לבין הזעם הקדוש שבו מוקיעים אותה אלו שצדקנותם אמנותם, עשוי להיראות תמוה, עד שמבינים ששם בדיוק טמונים העיוות הרעיוני והכשל הלוגי שדרדרו את המחנה למצבו הנוכחי.

במשך קרוב לעשור היה השמאל הישראלי נתון לתהליך ניווני מואץ, שהונע על ידי הפיכתו מגורם היוזם ומכתיב באופן אקטיבי סדר יום רעיוני ופוליטי כאחד, למחנה נואש המצוי במגננה מתמדת ושמגיב באופן פסיבי ואוטומטי לפרובוקציות של הימין באופן שמשחק לידיו.

ככל שהימין הידק את אחיזתו בשלטון ומשקלו האלקטורלי של השמאל פחת, כך פיתח האחרון פוביה מסוכנת מפני נטילה מחודשת של המושכות לידיו. ככל שהימין פיתח והפעיל מגוון מוסדות, מכוני מחקר, מכינות קדם-צבאיות ועמותות במטרה לעצב מחדש את החברה הישראלית בהתאם למודל שמרני ואנטי-ליברלי, כך התקבעו חלקים בשמאל בעמדה כמו-דתית הרואה בהישארות באופוזיציה ערך, ולא הכרעה שהיא תולדה של נסיבות פוליטיות משתנות.

וככל שהימין הצליח לנכס לעצמו את הלאומיות, באופן כוזב והפוך למציאות ההיסטורית, כך הפנימו אותם חלקים בשמאל את השקר - ובמקום להיאבק על דרכם הציונית, החלו בהדרגה להקצין את עמדותיהם ולהזדהות עם גורמי שוליים רדיקליים השוללים את הלגיטימיות של מדינת לאום יהודית.

באופן אבסורדי, הבעיה המרכזית של השמאל – היעדר כוח פוליטי – הפכה לסממן של טוהר מוסרי שאסור חלילה לטמא בלקיחה מחודשת של אחריות על עתיד החברה הישראלית. הלך הרוח הזה הוא מתכון בטוח להתאבדות פוליטית ותנועתית, וקו ישר נמתח בינו לבין ירידתו של השמאל הציוני לשפל המדרגה.

לאור זאת, קשה להתעלם מהאומץ שבהכרעתם של עמיר פרץ ואיציק שמולי להוביל את מפלגת העבודה לחיבור מחודש לציבור הישראלי, לפוליטיקה ולמציאות. היה קל בהרבה להחניף לבועה הטהרנית שבמפלגה ולסייע לה להתבצר בתחושת צדק עקרה, עד שתתפוגג באופן סופי במרחב שבין המרכז לבין מרצ והרשימה המשותפת בבחירות הבאות.

במקום זאת הם בחרו באפיק קונסטרוקטיבי של קידום מדיניות רווחה וצדק חברתי ושל חבירה לכחול לבן באופן שעשוי להניח את המסד ליצירת מפלגת שלטון שמאל-מרכז חדשה; מפלגה שתוכל להציב בעתיד אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הליכוד.

מוטב שהכוחות שכמעט הביאו על מפלגת העבודה את חורבנה, יגלו לכל הפחות מידה של צניעות בבואם לבקר את אלו שנקטו במהלך היחיד שיכול להחזיר אותה להיות רלוונטית.