המקום שבו צה"ל נולד מחדש: "מפקדים יצאו משם עם שריטות. חלקן נשארו איתי עד היום"
מספרי ברזל, מארב כוכב, קלע חוד ואנגליה עד תאילנד, לצד סורקי תיילים ופליטת לייזר. וגם "מחממי אסלה", ומטלות שהביאו לשיא דוחה את תופעת הצעירות-ותיקות. תא"ל רסאן עליאן, ששירת ברצועת הביטחון, נזכר במושגים ובשיטות הלחימה שנולדו בין מרג' עיון לסוג'וד, מה נשאר - ומה נעלם
תת-אלוף רסאן עליאן היה השבוע אחד הקצינים העסוקים והמוטרדים ביותר בצה"ל. כראש המנהל האזרחי, שאמון על התיאום עם הרשות הפלסטינית, נפלה עליו פצצה בדמות הודעה על עצירת כלל התיאומים הביטחוניים עם ישראל - איום שנשמע הפעם אמיתי מתמיד.
אבל גם כאב הראש הגדול הזה לא שחק את הזיכרון הפנומנלי ואת הברק בעיניים כשעצר הכול לכמה שעות ועלה צפונה, למקום שעיצב אותו כאדם וכמפקד. 20 שנה אחרי הנסיגה מדרום לבנון ו-28 שנה לאחר שחצה לראשונה את הגבול כלוחם צעיר, הוא שב אל הזיכרונות ואל הלקחים. זוהי רצועת הביטחון של הקצין המכהן שמזוהה עם חטיבת גולני, אולי יותר מכל קצין אחר.
20 שנה לנסיגה מלבנון - הפרויקט המלא
"עטפנו את הגומייה הלבנה בנעליים כדי שחיזבאללה לא יזהה אותנו מרחוק, לוחמים קפצו עם הציוד שלהם כדי לשמוע אם הם מרעישים. החרשנו את המימייה עם חצי כדור מטקה שהולבש על הפקק, וחייל היה מקבל שבת אם פלט לשנייה קרן לייזר מהכוונת שלו", נזכר עליאן. "היינו שרוטי חיילות פרט, ככה גידלו אותנו. דור המפקדים בצה"ל, שאני חלק ממנו, נשרט מקצועית ברצועת הביטחון - וזה מורגש עד היום".
20 שנה אחרי שצה"ל נסוג מדרום לבנון, ביקשנו מתא"ל עליאן לספר על רצועת הביטחון שלו, על התרומה של המוצבים בלבנון וכיצד אותה תקופה השפיעה על איך שצה"ל נראה היום.
התרומה של רצועת הביטחון
"ישבנו בקווי הרכס ששולטים על נתיבי הפגיעה, הירי והחדירה של היישובים הישראליים. נוכחות הכוחות באזור הביטחון חסכה אירועים קשים מאוד, אבל אף פעם אתה לא מגיע ל-100%, והיה גם ירי רקטי שהתפתח עם השנים. תפיסה מבצעית צריכה להשתנות בשביל לתת מענה ביטחוני הרבה יותר טוב, והמקום שבו אתה פועל הוא לא הנושא המרכזי בהכרח בתפיסת הביטחון.
"הסיפור היה לשבת על תא שטח כדי למנוע מחוליות חדירה להגיע לגבול אחרי שהיו אירועים קשים, כמו במשגב עם, ולהרחיק ירי בכינון ישיר על תושבים. במבחן הזמן, ראה כמה הצפון התפתח מאז, היישובים פורחים ויש שקט ביטחוני".
החוויות האישיות שמסמלות את השירות ברצועת הביטחון
"בשנת 1996, בזמן שהייתי מ"פ, מחבלי חיזבאללה פתחו באש על רכב בט"שית שנע על הגבול ופגעו בחייל. התחלנו מרדף אחרי החוליה כדי למנוע הגעה שלהם לסלוקי, ומשם הימלטות מערבה. המג"ד, סא"ל חוסיין עמאר, עצר בנקודה ליד הכפר ערקבה כדי לפתוח מפות, ואז הופעלו נגד הכוח שלו שני מטעני חבלה גדולים.
"כמה דקות לפני זה דיברתי איתו ברשת הקשר, ופתאום היה פיצוץ גדול מאוד ודממה ברשת. אחד הקשרים עלה ודיווח ש'קודקוד גרנות' נפגע. אנחנו רודפים אחרי מחבלים, ופתאום מתפתח עוד אירוע גדול יותר נגדנו. נהרגו שם ארבעה לוחמים ונפצעו עוד שמונה, מה שהיום קוראים לו 'אירוע רב-נפגעים'.
"אני מגיע לנקודת ריכוז הנפגעים ליד המנחת של מוצב ציפורן, רואה את הוצאת הגופות מהנגמ"ש ומרים את השמיכה מעל אחת הגופות. כך גיליתי שהמג"ד שלי נפל. זה היה רגע מאוד קשה.
"החוויות האלה עיצבו אותי. גם אחרי שמחבלים הצליחו לתקוע דגל חיזבאללה על מוצב דלעת, ובאנו לתגבר שם את הכוח. שלחתי כוח לבצע מארב באזור מיוער ליד המוצב והם נתקלו שם במחבלים. לוחמים שדיברתי איתם כמה שעות קודם לכן, וברגע נהרגים בהיתקלות.
"באסון המסוקים קיבלתי משימה, כקמב"ץ של גולני, לפנות את הגופות בנקודת הנפילה ליד שאר ישוב מהמסוק הענק, שהפך פתאום לערימת ברזילים. נכנסתי לסבך וראיתי מראות מורכבים וקשים".
המושגים ושיטות הלחימה שנולדו בלבנון ונשארו עד היום
"פיתחנו כאן שפה משותפת כמו 'מספרי ברזל התפקד' לווידוא שכל החיילים נמצאים, 'ירוק בעיניים' לפתיחת שטח וקשר עין, אותות קריאה כמו 'אנגליה, בלגיה... תאילנד' לציון מיקומי הכוחות. כאן נולד התפקיד 'קלע חוד' (עוד לפני רובה ה-A3, עם כוונת בשם ווארו) שמוביל את הכוח לצד המפקד, שעד היום קיים בפעילות מבצעית.
"היו לנו חיילים שתפקידם היה 'סורקי תיילים', לחפש את התיל שהניחו לנו מחבלי חיזבאללה, שאליו חוברו מטעני חבלה, ולהיות מומחים בשינויים בשטח כמו קליפת תפוח שנזרקה על הציר או אבן שהייתה אתמול, והיום כבר לא שם. כיום אין את התפקיד הזה, גם לא את 'צוות אשל הנשיא', שהיה אמון על משימת הפטרול ויכול היה להיתקל בכל רגע נתון. היה מקובל להכריז בקשר 'נכנס מכחול' או 'יוצא מכחול' באזורים שבהם לא הייתה קליטה.
"משימת פתיחת הציר המפורסמת, לווידוא שהצירים המרכזיים בגזרה נקיים מאיומים, נולדה ברצועת הביטחון. אלא שאז לכל פתיחת ציר קדם נוהל קרב ממושך, לעיתים של ימים שלמים, עם תרגולות וירידה לפרטי פרטים, ומודל שיכול היה להימשך שעות ותחקיר שלפעמים הגיעו אליו המח"ט או מפקד האוגדה. ציר היה יכול להיות גם לאורך שישה-שבעה קילומטרים, ולעיתים יציאות הביתה היו פתיחות ציר של ממש, עם הקיטבג על הגב וצעידה לגדר הגבול לאורך שישה קילומטרים, כשטנקים מחפים מהעמדות ומסוקי קרב באוויר.
"כמפקדים אמרנו לחיילים לקפוץ עם כל הציוד, כדי לשמוע אם הם מרעישים. כדי שהמימייה לא תרעיש עשינו לה ואקום באמצעות חצי כדור מטקה, ואת הגומיות לנעליים כיסינו. בכלל 'מעגל הרעש' היה מושג שליווה כל פעילות. על 'פליטת לייזר' מכוונות הנשק, אפילו לרגעים בודדים, חייל היה מקבל ריתוק, כי חיזבאללה ראה הרבה עם האמצעים שלו לראיית לילה.
"תנועות מבצעיות כמו תולעת דוחפת או זוחלת, מארבי 'עולה מתריע' עם כוחות מפוצלים ומארב 'כוכב עם כיסוי של 360 מעלות' נולדו ברצועת הביטחון, ועד היום הן מופעלות מול עזה או ביהודה ושומרון. עולם הסבך והשדאות, שהיום כל לוחם בצה"ל מוכשר אליו, התבסס ופותח בדרום לבנון, עם המצנפות לקסדות שגם התחלנו כאן. יחידת אגוז שהוקמה למשימה הלבנונית לקחה את עולמות התוכן האלה, שדרגה אותם בכמה רמות, והצבא למד ממנה ואחר כך יישמנו את זה במבצע חומת מגן.
"כל המפקדים ששירתו ברצועת הביטחון נשרטו מקצועית בהרבה תחומים, וזה מלווה אותם עד היום. עבורי, עד היום תחום ההכנה למשימה ונוהל קרב זו שריטה שעדיין איתי, אבל נשחק מאז בצבא. שנתיים-שלוש אחרי הנסיגה, אני זוכר שפתאום בסוויץ' היה חשש להיכנס למחנות הפליטים באיו"ש, הרי פעם במחנה הפליטים טול-כרם הלכתי עם כומתה על הראש בכלל, ולא עם קסדה.
"המפקדים הזוטרים עשו אז הכול, בעיקר במוצבים המרוחקים והמבודדים כמו סוג'וד. הם היו עם החיילים שלהם במשך חודשים ארוכים – ישנו איתם, ניקו איתם, אכלו איתם, שמרו איתם בעמדה ועשו איתם מארבים של 72 שעות. הפיקוד הזוטר היה אז מאוד חזק, כי הוא ידע שהוא עם חייליו בלבד בעומק שטח האויב, ואין עוד כוחות. למשל במארבים בסלוקי, כשהכוחות היו מפוצלים, המפקד חיבר חוט בין חוליה לחוליה לנער אחד את השני, כדי לוודא בשקט שלא נרדמים".
תופעת הוותיקות-צעירות ברצועת הביטחון
"אני לא חושב שהתופעה התעצמה ברצועת הביטחון, כי היא הייתה גם במקומות אחרים בצבא כמו בבסיסי האימונים. המשמעת הייתה קשה – אני לא הייתי חייל בעייתי, אבל קרה לי שמפקד ראה טיפת אבק בנשק שלי ומיד העיף אותי ל-12 שעות בעמדה, בלי להתבלבל בכלל.
"היה אז ריחוק פיזי מהארץ, וחיילים ותיקים רצו את הזכויות שלהם בבט"ש שהוא מאוד סיזיפי. הביטוי אז של התופעה היה קיצוני ולא מכבד, כמו 'מחממי אסלות' (חייל צעיר שיושב על אסלה כדי לחמם אותה לפני שחייל ותיק עושה בה את צרכיו – י"ז) או חיילים צעירים שניקו את המוצב כשעל עיניהם יש אמצעי לראיית לילה, וחיילים צעירים שלא הורשו לשתות נס קפה או לשבת על ספות, רק על כיסאות פלסטיק.
"אני בטוח שהיום הם תופסים את הראש כשהם חושבים על זה. זה היה מאוד קיצוני במקרים מסוימים ופגע בכבוד החיילים. כמח"ט גולני ראיתי שחלק קטן מזה נשאר. זה עניין תרבותי, אבל גם מסמל את ההבדל בין הפחד לפקד לבין לפקד".
הענקת אות מערכה לחיילים ששירתו ברצועת הביטחון
"זו שאלה למקבלי ההחלטות, אבל אני חושב שהאות הכי יוקרתי זה שכיום עם ישראל מוקיר את הלוחמים ששירתו ואת אלה שנפלו ברצועת הביטחון, חיילים שהקריבו עצמם, איבדו חברים, וחלקם גם נפצע נפשית. צריך לתת להם את ההערכה שמגיעה להם – זה האות הכי חשוב בעיניי".
לפנייה לכתב/ת 
