12 צנחנים ישנים באמצע מארב בוואדי סלוקי
אי אפשר היה להמשיך. תקיפות המוצבים, אסון השייטת, אסון המסוקים – הציבור לא יכול היה לעמוד בזה. זיכרון מהשהייה ברצועת הביטחון
יואב קרן כחייל בלבנון
חורף 1992 היה קר וקודר. אני לא בטוח שקר יותר מחורפים אחרים, אבל מה שאני זוכר ממנו זה בעיקר את הקור: במארבים, בתו"סים (תצפית וסיור), בשמירות. קור שגם ארבע שכבות ביגוד - גטקס ומדים וחרמונית וחליפת סערה – לא יכלו לו, גם לא נעליים קנדיות ואפילו לא שקיות החימום שהינו מצמידים למקומות אסטרטגיים בגוף.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
יש כאלה שהשירות שלהם בלבנון מתקשר עם טילי סאגר, מטענים וחברים הרוגים ופצועים. אני הייתי בלבנון בתקופה שקטה יותר, לכן הזיכרונות העיקריים שלי משם קשורים לקור, לעייפות, לחוסר נוחות ולשביזות. וגם לתחושה שלא ברור מה אנחנו עושים שם. זה לא שהרגשתי כמו ברווז במטווח. פשוט הרגשתי מיותר.
לילה אחד, למשל, יצאנו למארב בוואדי סלוקי. בערך עשרה קילומטרים הליכה ואז נשכבים במעגל עם הפנים החוצה כשהנוהל הוא שחצי מהכוח ישן וחציו ער, מחכים לחוליית חיזבאללה שתעבור שם בדרכה לפיגוע בישראל. אבל לאנשי חיזבאללה היו כנראה תוכניות אחרות באותו לילה, ובשלב מסוים נפלה עליי תנומה.
הצינה העירה אותי כעבור זמן-מה. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, הסתכלתי אחורה - כולם ישנים. כל 12 אנשי צוות המארב, צנחנים נועזים וחמושים היטב. לילה, רצועת הביטחון, ציר חדירה פוטנציאלי של חיזבאללה - ואנחנו ישנים כאילו היינו בקמפינג בסחנה.
ומה עוד אני זוכר מלבנון? את הברנש עם העגלה שהיה מגיע לש"ג של מוצב עיישיה ומוכר פאקטים של סיגריות וחטיפי מארס וטוויקס שעוד לא היו קיימים אז בישראל. את הלילה במוצב צד"ל, דומני שהיה זה סוג'וד, ואת צרורות המקלע אפס-חמש שריססו הצד"לניקים לכל עבר כששמעו רעש חשוד שהתברר בדיעבד כחזיר בר.
את הסיור המנוגמ"ש אל מובלעת ג'זין בואכה נהר האוואלי, מעבר לקו האדום ושתי אצבעות מצידון, בנופים מטמטמים שמצדיקים את הכינוי שווייץ של המזרח התיכון. את הפעם היחידה שבה אכלתי במסעדה לבנונית אמיתית, במארג'-עיון, על אזרחי, עם אנשי יחידה 504. ופה ושם גם מטחי פצמ"רים וקטיושות על המוצבים, אבל לא הרבה מעבר לכך.
יואב קרן(צילום: אלי דסה)
האם אפשר היה לסגת חמש או שש שנים קודם לכן ולחסוך את מותם של צעירים רבים שנפלו על האדמה המקוללת הזו? ואולי הנסיגה מלבנון דווקא הובילה לאינתיפאדה השנייה? אינני יודע. דבר אחד ברור לי, כמי שכבר היה אזרח ערב הנסיגה: אי אפשר היה להמשיך יותר. תקיפות המוצבים הקטלניות, אסון השייטת, אסון המסוקים – הציבור הישראלי לא יכול היה לעמוד בזה. מבחינה זו, "ארבע אמהות" ביטאו את רחשי ליבם של רבים. ולכן, במלאת 20 שנה ליציאה מלבנון, עלינו לזכור את הנופלים – אבל גם לברך על החיים.
- יואב קרן הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
יואב קרן
צילום: אלי דסה
מומלצים
