נתניהו בין דרייפוס למשפט אייכמן

רה"מ גייס שני נרטיבים מכוננים: העלילה נגד הקצין היהודי-צרפתי, והרפרנס לנאום ממשפט הפושע הנאצי. זה אומר ששלטון החוק הוא ממשל אנטישמי?

שלי יחימוביץ'פורסם: 25.05.20 , 12:02

שלי יחימוביץ'(צילום: באדיבות כאן)

בניכוי האירועים המחפירים שהתרחשו אתמול (יום א') מחוץ לפלנטה העניינית והמוגנת של אולם בית המשפט עצמו - זה היה יום שהעניק סיבה טובה לנשום לרווחה. כי אחרי ככלות הכל, כך הוכח, אנחנו חיים במדינת חוק, שיש בה גם שוויון מסוים בפני החוק. דין אחד לעני ולעשיר, לחלש ולחזק. האיש החזק ביותר במדינה, זה שלא בחל בדבר כדי להימלט מספסל הנאשמים ולהציל את עורו, תוך שעבוד המדינה כולה לצרכיו - מתייצב למשפטו. נכון, הוא עושה זאת בדם ואש ובתמרות עשן, אבל גם הוא עצמו לא האמין שהרגע שבו יישב על ספסל העץ הנוקשה בוא יבוא.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

זה לא היה יום שחור ולא יום עצוב, כפי שנטען שוב ושוב, אם כי גם לשמוח לא היה על מה. כי מחוץ לאולם, שבו דווקא ישב עניו ושותק, הנאשם היה במיטבו, כלומר במְרָעו: הבוקר נפתח בגיוס שני נרטיבים מכוננים בתולדות העם היהודי. האחד משפט דרייפוס, נתניהו הוא דרייפוס כמובן, ומוסדות שלטון החוק הם ממשל אנטישמי זר. השני - התכתבות מרומזת עם דברי הקטגור האוזנר במשפט אייכמן, "איתי ניצבים שישה מיליון קטגורים". מצביעי הליכוד, מן הסתם, שמובאים איתו כביכול אל ספסל הנאשמים. נותרה רק השאלה מיהו הצורר אייכמן.

זה נמשך בנאום הסתה רווי המצאות ומשולח רסן עם הגיעו לבית המשפט, כשברקע תמונה מצמררת ומכמירת לב כאחד, של בכירי השרים עומדים כניצבים, במופע של רמיסת כל נורמה אתית, ולצורכי חנופה שאין משפילה ממנה. ולהגברת הסימבוליות, עטויי מסכות וסתומי פיות.

מעתה ועד סוף המשפט כך זה יתנהל: כוריאוגרפיה נפרדת לשתי הצגות שונות. זו שבפנים וזו שבחוץ.

את בכירי הליכוד התרגלנו לראות נדרסים שוב ושוב. אבל עם כחול לבן זכינו לחוויה ראשונית. הם התעטפו בשתיקה נוגה. נכון שרף הציפיות מהם נמוך. לוחמים נועזים נגד השחיתות הם כבר לא יהיו. הם שעבדו את עצמם לעסקה שיש לה גם הצדקות, ובראשן תיק המשפטים ותאריך התפוגה לשלטון נתניהו. אלא שהעסקה הזאת לא כוללת שתיקה מבישה.

רק אחרי מחאה מתעצמת ברשתות החברתיות שיחרר אתמול גנץ ציוץ תמיכה רפה במערכת המשפט ושלטון החוק. בשום צורה ואופן לא קונטרה להתגוללות הפרועה וחסרת המעצורים של השותפים החדשים מהליכוד. מה אתם חושבים, ששנה וחצי מעכשיו, עד לחילופי הראש שאולי יקרו ואולי לא, תחיו מתחת לרדאר ותשמרו על זכות השתיקה? בלי עצם גרומה למי שנתנו לכם את קולם, התאכזבו וכאבו, אך עדיין, עדיין רואים בכם שליחי השפיות בממשלה? תשכחו מזה.

ולבסוף, נתניהו הוא אכן מנהיג אהוב ונערץ על הימין. בסדר גודל של מנחם בגין, לא פחות. למאמיניו ואוהביו, אנשים ישרי דרך ברובם המכריע, יש זכות מלאה להפגין בעדו, ממש כשם שלמפגיני הצד השני הייתה זכות להפגין מול ביתו של היועמ"ש מנדלבליט בראשית הדרך. אלא שבין זה ובין משפט צדק בדמוקרטיות אין כלום. לא פופולריות קובעת אם אתה אשם או לא. לו זה היה כך, היה אפשר לוותר על כל בלבול המוח של הליכים משפטיים, לסגור את המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, ולקבוע גזרי דין במשאל אסמסים. אתמול, למרבה השמחה, למדנו שזה עדיין לא כך.