גנץ ואנשיו מביטים בחרפה הזאת - ושותקים
במשך שנה וחצי הם נשבעו להילחם בשחיתות ולהגן על שלטון החוק, אבל מול נאום השטנה של נתניהו הם התכווצו מפחד ונאלמו דום. אוי לבושה
את חרחורי השנאה ורחשי הטינה סביב משפטו של בנימין נתניהו אין ישראלי שלא שמע, ולמרבה הבושה, אוי הבושה, גם העולם שסביבנו שמע. לא הייתה מהדורת חדשות שמכבדת את עצמה שוויתרה אתמול (יום א') על נאום השטנה המסוכן שלו נגד מערכת אכיפת החוק, הדמוקרטיה, השמאל ואפילו שותפיו למחנה. פודלים ימנים, כלשונו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הפודלים האמיתיים, רוטוויילרים ליום אחד, עמדו מאחוריו ומצדדיו באולם בבית המשפט. את חלקם אנחנו פוגשים בחדרי האיפור לפני הכניסה לאולפן, מלאי תיעוב כלפי האיש שהפך אותם לשטיחוני אמבט. את אחד מהם שמעתי באוזני שלי אומר שהוא (נתניהו) הרס את המדינה.
אבל ניחא הכנופייה הרעשנית והעילגת לפרקים. חשוב יותר להתמקד בשותקים, ראשי ה"שמאל" לשעבר מכחול לבן והעבודה, אלה שכדי לשאת חן בעיני אלקטורט ימני מדומיין ציטטו בשנה וחצי האחרונות חדשות לבקרים את זאב ז'בוטינסקי, שאם היה חי היה מבקש נפשו למות.
"כי שקט הוא רפש", הוא כתב בהמנון בית"ר, אבל על זה דילגו ראשי מחנה השמאל לשעבר. הם שתקו לנוכח נאום השטנה בבית המשפט. פה ושם תגובה רפה ומתנצלת. לא יותר. שום דבר שמזכיר את ההצהרות הלוחמניות שפיזרו לאורך שלושה קמפיינים שניהלו לפני שארגנו שורות תחת נתניהו.
אני בטוחה שרע להם. כל מבט שלהם בראי גורר אחריו כיווץ בבטן נוכח המתרחש. חלק מהאנשים האלה החליט להיכנס לזירה הציבורית ולהילחם נגד מה שנעשה כאן בשנים האחרונות, להתנגד לכיוון שאליו הוצעדה מדינת ישראל ולבסס חזון אחר של שלטון חוק, שוויון הזדמנויות והסדר מדיני. ועכשיו הם שומעים את נתניהו מתגולל על כל מה שהם מאמינים בו, ושותקים.
השתיקה הזאת שלהם, עצימת העיניים מול המתרחש, הן דה-פקטו שיתוף פעולה מלא עם נתניהו ועם חבורת צרחנים במשקל נוצה המשובצים לאורכה ולרוחבה של רשימת הליכוד, כאלה שספק אם יהפכו להערת שוליים בספר ההיסטוריה שייכתב על הימים האלה. במה הם בעצם שונים אלה מאלה?
הבוקר התברר שנתניהו "הזהיר" את בני גנץ לבל יתבטא בענייני משפטו. כלומר, איים עליו, הצמיד אותו לפינה ותבע ממנו להתפשט ממצפונו, זה שבעקבותיו נכנס לזירה הפוליטית וסחף כמעט שני מיליון ישראלים שהאמינו בו וביקשו שינוי. אותם כמעט שני מיליון ישראלים שקמים בבוקר ולא מאמינים שזה קורה להם, שהאדם שהשחית את המערכות והנורמות הציבוריות ממשיך ללא מתנגדים, כי מה שנשאר מהקוקפיט הפך לטייס אוטומטי.
נשאר רק לחשוב מה היה קורה לו המצב היה הפוך ונתניהו היה גנץ. ניתן לדמיין את כל החוטובלים והכצים מבעירים את הרחובות בקריאות התפטרות ואת הדיכטרים מגלגלים עיניים בטלוויזיה.
ואצלנו דממה.
גנץ צריך לדעת: האיומים לא יגמרו כאן. השתיקה לא תעזור והסחיטה לא תסתיים. מה שהוא רואה זה הפרומו לפרומו של הסיפור האמיתי. אם לא יקום היום ויעצור את החרפה, לא יישאר מה להציל כשיתעורר.
אם המחיר הוא בחירות רביעיות, אז נשלם את המחיר הזה כי מדינת ישראל ראויה ליותר מאדם שלקח מחנה שלם כבן ערובה ומשליך על אנשיו את השוחד שלכאורה לקח ואת האמונים שלכאורה הפר. למחנה הזה מגיע יותר מהפחדות והזרקת שנאה לתודעה. לכולנו מגיע יותר. קום, בני גנץ, ושים סוף לחרפה. יהא המחיר אשר יהא.
- אמילי מואטי היא אשת תקשורת וסופרת. בבחירות האחרונות לכנסת התמודדה ברשימת העבודה-גשר-מרצ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
